אני תמיד אומר שהמזרון הוא מיקרו קוסמוס של החיים. על המזרון פוגשים אותנו אותם הכוחות והדחפים שאנחנו מכירים (או לא מכירים) מהחיים עצמם, לפעמים אף בעצמה רבה יותר. אם אתה יודע איך להתבונן או היכן, אתה מוצא את עצמך נתקל ולפעמים אפילו משתנה במפגש למול כוחות החיים. אני, מצייר לעצמי איזה גבול דמיוני בין שני סוגים של כוחות פנימיים שפועלים עלינו בתוך מרחב האימון והלחימה. אני נזהר מאוד בחלוקה הזו, וכמובן שכל תהליך שהופך להיות מוקצן ולא מאוזן יכול לנוע בין קטבים שונים, אבל באופן כללי, רק כדי לייצר לי סדר אני מחלק ככה: כוחות החיים הם אלו שגורמים לנו למצות את הפוטנציאל שלנו, אהבה, תשוקה, חברות. ומהצד השני של המתרס, פחד, חרדה. החלוקה הזו לא כל כך מקורית אגב. פרוייד מדבר על החלוקה בין הליבידו, יצר החיים, הבא לידי ביטוי בפרצי יצירתיות ותשוקה לבין התנטוס יצר המוות, הדחף הכמוס שקיים בכל בעל חיים לחזור למצב ראשוני של חוסר חיים. ההתנגשות בין שני הכוחות האלו יוצרת את מי שאנו. אני לא איזה חסיד ענקי של פרוייד, אבל אני רואה את המאבקים בין שני הכוחות הללו על המזרון ובחיי, כל הזמן, לפעמים מקרוב ולפעמים מרחוק. ולפני מספר חודשים חוויתי את ההתנגשות הזו בתוכי.
כמה חודשים לאחור ביקרתי במכון של קולגה ומורה מוערך מאוד מתחום אומנויות לחימה. זה היה ביום חופש, ואותו מורה מוערך ביקש ממני להעביר שיעור BJJ באותו היום. בגלל שזה היה יום חופש, תכננתי את ההגעה למכון אחרי יום טיול עם המשפחה. נסענו למדבר (נסיעה של כמה שעות ממקום מגורי) עשינו מסלול שכלל טיפוס של כמה קמ' עם בתי הקטנה על מנשא גב. אכלנו ארוחה גדולה, עוד קצת מסלול ואז מיד לדרך חזרה כדי להספיק את השיעור. לא נחתי ולא התכוננתי פיזית לשיעור. "מה אני צריך להתכונן, אני כבר חזק וטוב, ומה שלא ייפתר עם כושר וכוח ייפתר עם טכניקה, אני הרי טכני, ואין שם מישהו שיכול לסכן אותי". יהירות, חובבנות וזלזול הם חלק מהכוחות שמובילים אותנו לעבר הפסדים בחיים שלנו. המחשבה שאתה מעל לחיים, שלא צריך יותר להתכונן, להתייחס בחרדת כבוד לגוף שלך, לכוחות שלך, למצב המנטלי בו אתה מצוי בכל אימון, הלך רוח זה הוא חלק מהתנטוס שעליו מדבר פרוייד, ייצר המוות, יצר ההרס העצמי שכולנו נגועים בו.
בסוף השיעור מתחלקים לזוגות ומתחילים להתגלגל. אחד האספקטים האהובים עלי ביותר באימוני ג'יו-ג'יטסו ברזילאי, שברור שיש חלק פרקטי בכל אימון. כלומר, חלק קרבי שמדמה את החיים לא ממרחק בטוח, אלא בתוך מגע ששואב אותך לטבילה בחיים ולא רק צפייה חיצונית. ברור לי מי הולך להיות הזוג שלי. לצורך העניין נקרא לו א'. א' הוא החגורה השחורה הכי וותיקה בעסק. כשאני הייתי חגורה לבנה בתחילת דרכי הוא כבר היה שחורה. נבחרת ישראל בג'ודו, חזק מאוד מנטלית ופיזית. הוא כבר לא בן 20, עם כל מה שמשתמע מזה. ובזמן שהוא עשה את זה כמשהו שמלווה אותו ב 20 שנה האחרונות, אני עשיתי את זה כמשהו שמגדיר אותי, זה המקצוע שלי. אני חקרתי את התחום, השליטה הטכנית שלי וההבנה של הרובדיים העמוקים יותר של התנועה, ההכנעות, ההגנות, היא ברמה מאוד גבוהה. כשאני מגיע למקום כזה אני מרגיש שאני די בלתי מנוצח, אז מה אם מספר הפעמים שא' "הרדים" אותי כשהייתי קטן נמדד בעשרות (פעם ממש שנאתי להפסיד, אז זה היה מין כבוד מטופש "להרדם" בחניקה במקום לדפוק) ועוד פעם השאננות, כחלק מאותו דחף להרס עצמי. אנחנו מתחילים להתגלגל. אני שולט בכל אספקט של הקרב. בקצב, בטווח, בפוזיציה. אני מבצע איזה תרגיל שאני רוצה, מתי שאני רוצה. מפלס השאננות עולה, אני מסתכל לצדדים, מחפש את זרי הדפנה. א' כמו נמר זקן, עורב, מחכה. אני אומר הרבה פעמים שניצחתי יותר קרבות עם סבלנות מאשר עם כוח, למנייאק הזה יש סבלנות. הקרב הזה הוא לא על זמנים, זה לא מכון מהסוג הזה, נלחמים - נלחמים, כשמסיימים - מסיימים. אתה צריך להגיד לבן הזוג שלך שאתה רוצה לסיים את הסשן, מין הכרה בתשישות, או בחוסר היכולת שלך להמשיך, מישהו מסיים כשהוא לא יכול יותר. המשמעות היא שאין שעון שמציל אותך מהסוף המר, או שאתה ממשיך או שאתה נכנע. לא' יש הרבה זמן והרבה סבלנות. הוא מזהה איזה רגע של חוסר תשומת לב, של שאננות. אני כבר 20 דק זורק אותו ממקום למקום, מה כבר יכול לקרות? הוא מושך לי את הדש, מסובב אותו בערמומיות ששמורה רק לנמרים זקנים, סביב היד, וסביב הצוואר, הופך אותי, ונשכב מעלי. החניקה מתהדקת. לא מספיק חזק, עדיין, כדי להכניע. אבל מספיק חזק כדי שאני אתחיל לראות נקודות שחורות. קשה להסביר למישהו שלא עושה ג'יוג'יטסו ברזילאי מה זו קלאסטרופוביה גופנית. כשמישהו שוכב/יושב עליך חזק, והחללים שמקשרים בינך לבין העולם החיצון נסגרים אט אט, החמצן מפסיק להגיע, ומה שמגיע זו לחות מסריחה בכל מיני צורות. בד לח ורטוב, נוזלי גוף מצחינים, הבל פה. כשאני מנסה לדמיין איך זה להקבר חי, זו התחושה.הנה אני הופך למומיה, מת חי. תחושה שמאמתת אותך עם הפחד הגדול ביותר בקיום האנושי, הפחד למות. עכשיו ברור שזה שטויות, והכל נמצא במרחק של שני טפטופים על גבו של א', שהוא גם חבר טוב, כזה שאם מחר אני אתקשר אליו ואני אגיד לו שאני צריך שהוא יתרום לי כליה אז הוא ייקח מונית לבית חולים. אבל כשאתה שם, חנוק, נאבק על כל טיפת אויר, רגע מאיבוד הכרה או יותר גרוע, איבוד הכבוד העצמי, הכרה בחוסר היכולת שלך, כשאתה שם, הפחד הזה, ובעקבותיו החרדה, הם כל כך ממשיים, כל כך נוכחים, שזה עוטף כל חלק בהוויה שלך. עכשיו זה לא שלא נכנעתי בחיים, נכנעתי הרבה, תמיד שנאתי את זה, אבל נכנעתי. וגם בשנים האחרות נכנעתי. אני אומר תמיד שהרגעים היפים ביותר בתור מורה BJJ, MMA או למעשה בכל תחום באומנויות הלחימה, זה שכשתלמיד שלך מכניע אותך, זה אומר שעשית משהו נכון. אבל איך שהוא בשנים האחרות אני נמצא במקום שאפשר לי תמיד איזה שהוא שליטה בקרב, שליטה על התהליך. גם כשנכנעתי אז קצת שלטתי בזה, כאילו לעצמי הרגשתי שאם ממש הייתי רוצה הייתי יכול לא להיכנע. ועכשיו, בתוך הקבר הגופני שא' ארגן לי, מתגנבת אלי ההכרה שאני לא רוצה להיכנע, שלא רציתי להגיע לפה. אני נלחם, והנקודות השחורות גדלות, ואני מתחיל לחרחר, ואני לא רוצה להירדם, לא רוצה. אבל אני גם לא רוצה לדפוק. ואני מנסה הכל, כל טריק בספר, אבל הנמר הזקן החריין הזה מכיר הכל, הוא ראה כבר הכל, עשה כבר הכל, אין, חושך. חרחור. ההכרה שאני הולך להפסיד, לדפוק, מחלחלת אלי. מיודענו פרוייד אמר פעם כי "בעומק לבו איש אינו מאמין במותו, ובלא מודע איש אינו משוכנע כי הוא בן תמותה.", אני מרגיש בן תמותה.
ובעקבות ההכרה הזו מתגנבת אלי חרדה. אני מרגיש איך כל הכוחות יוצאים לי מהגוף, אני ממש מרגיש אני אני הופך להיות חיוור בקבר שא' ארגן לי. אני רוצה להפסיק, לגמור עם זה. תירוצים מתחילים לרוץ לי בראש. אני חושב על היום הזה, על המסלול הזה, "הגעתי עייף, לא מתוכנן, לא ישנתי…" חושב על זה שלא אכלתי נכון, "אכלתי רק ארוחה אחת, אין לי אנרגיה בגוף". חושב על אלף דברים ועל כלום. כל זה רץ לי בראש במקסימום דקה שאני בתוך הסרקופג האנושי א'. אני מקלל את עצמי על זה שהייתי כל כך חסר זהירות. מקלל את א' על זה שהוא לא פ
רגן "אני זורם איתו 20 דק', מתחשב וככה הוא קפץ עלי… שאני הייתי כמו אבא בשבילו…"
ואז קורה משהו.
אני משלים עם הסיטואציה. אני אומר לעצמי "אוקי, מצב חרבנה, אבל זה מה יש. אתה תעשה הכי טוב שאתה יכול, וזהו. אם צריך לדפוק תדפוק, אם צריך ללכת לשון, תלך לשון. תעשה הכי טוב שאתה יכול ומה שיקרה יקרה."
ברגע שהתובנה הזו חילחלה, מתוך הראש אל הגוף קרה משהו מעניין. השרירים שלי היו בסטרס, במאבק על החיים, מאובנים לגמרי , יכולתי להרגיש את הלובן על פרקי האצבעות ואת הדופק בכל שריר בגוף. וברגע שההכרה בהשלמה נגעה בי, הגוף שלי הרפה לגמרי, במקומות שבהם יכולתי להרפות. אני לא זוכר בדיוק מה קרה ברמה הטכנית כי בנקודת הזמן הזו ראיתי יותר שחור מאשר בהיר, ויותר חירחרתי מאשר נשמתי. אבל איך שהוא הרפיון החדש הזה, בגוף, ויותר חשוב ברמה התודעתית, הקבלה וההכרה במוות הקטן, בקץ שאני עומד לחוות, והעמידה למולו ללא פניות, ההכרה הזו אפשרה לי להשתחל החוצה. בהתחלה עם איזה נתיב אויר קטן שנפתח, ואז איזו רגל שדחפה משהו, ואז, כמו טובע שעולה לחוף מבטחים. הקרב נמשך עוד 20 דק. הייתי שונה קצת במהלך הקרב. כשחזרתי הביתה חשבתי הרבה על מה שקרה, "אנחנו לומדים מהניסיון לאט, במחיר כבד, ובהרבה שגיאות".
יותר מהכל נשארת אצלי ההבנה של המאבק הפנימי בין הכוחות שבונים אותנו לאלו שהורסים אותנו. ההכרה בכוחות הללו, המודעות אליהם והקבלה שלהם מייצרת בני אדם שיודעים לחיות טוב יותר עם עצמם… או כמו שפרויד אמר: "אדם לא צריך לשאוף להעלים את תסביכיו, אלא ללמוד לחיות אתם. הם הכוח המניע אותו בעולם."
コメント