UFC 239: על שקרים ודירוגים



אז ככה; ב-7 ביולי יערך UFC 239. על הנייר, אחלה אירוע עם זוג קרבות מרכזיים ראויים בהחלט - ג'ון ג'ונס נגד תיאגו סנטוס על אליפות העולם ב-205 פאונד (93 קילו), ואמנדה נונז נגד הולי הולם על האליפות ב-135 פאונד (61 קילו).

כתבתי על הקרב הקודם של ג'ונס מול אנתוני סמית' והתחזית שלי אז דומה למחשבותי על הקרב הזה; לסנטוס יש שבריר סיכוי בדמות מכה מסתערת ומפתיעה אבל ספק (בלשון המעטה) שזה יקרה. הקרב בין נונז להולם פחות צפוי. השאלה המרכזית כאן היא האם הכושר של נונז ישרוד לאורך חמשת סיבובי האליפות. אם כן, אז היא כנראה תנצח - יותר חזקה, יותר מהירה, יותר שלמה כלוחמת על הרגליים והקרקע. אם לא? זה יהיה קרב צמוד, למרות שבכל התרחישים הולם היא האנדרדוג המובהק.

בשורה התחתונה מדובר בצמד קרבות עם נרטיב דומה - סנטוס והולם הם לוחמים מוכשרים שעולים להילחם מול הטובים ביותר בכל הזמנים, ג'ונס ונונז. ככה גם UFC משווקים את האירוע:

אבל מה זה אומר בכלל, "הטוב ביותר"?

לכולנו יש רשימה בראש, סוג של מדד מניות של בורסה העוסקת באלימות, כאב ודם. כל אירוע מתפקד כיום מסחר חדש. כשמתחילים הדיונים בין חברים, כולנו שולפים את היסטורית המסחר של הלוחמים - לדמטריוס ג'ונסון היו 11 הגנות על התואר, אחת יותר מג'ורג' סיינט פייר. אבל פייר שלט באחת מהמחלקות הכי תחרותיות בהיסטוריה, ואי אפשר להתעלם מאיכות יריביו. כמובן שהוא גם הפסיד זוג קרבות, לעומת חביב נרמוגמדוב שעל פי הדעה הרווחת מעולם לא הפסיד סיבוב (שקר גס אבל בואו לא נלך לשם).

הספורט בנוי לדיונים שכאלו. בכדורסל קבוצה יכולה להפסיד עשרות משחקים בעונה ועדיין לנצח באליפות, אז המשקל של כל הפסד נמוך משמעותית לעומת MMA, כשלכל לוחם יש רק 2-3 הזדמנויות להוכיח את עצמו בשנה. גם הדינמיקה של הקרב תורמת לעניין - מדובר ב-zero sum game קלאסי - הדרך היחידה לנצח היא לגרום לצד השני להפסיד, סוג של השוואה ישירה בין זוג לוחמים. אם אני ניצחתי אותו והוא הביס אותך, אז הגיוני שהמנייה שלי תהיה שווה יותר משל שניכם. כל קרב מייצג יותר מהתמודדות ספציפית בין שני לוחמים: הוא גם הדרך שלנו להסיק מסקנות לגבי האיכות הכללית שלהם.

כיום ל-UFC יש דירוג לכל קטגוריית משקל, ובנוסף דירוג של הלוחמים הגדולים ביותר, pound for pound. הדירוגים נקבעים על ידי קבוצת עיתונאים עצמאיים, והינם קריטיים לקריירה של הלוחמים. הדירוג הוא פקטור חשוב במסע ומתן על החוזים שלהם, על שיבוצם באירועים, אפילו על איזה לוחם יצא קודם לכלוב. ב-UFC 223 פול פלדר היה במרחק יריקה מלעלות כמחליף בהתראה קצרה לקרב האליפות במשקל 155 פאונד (70 קילו), עד שהוועדה האתלטית של ניו יורק פסלה אותו כי הוא היה מדורג רק במקום ה-11 בקטגוריה. חייו יכלו להיות אחרים לגמרי אם במקום 11 היה כתוב 9 ליד שמו.

יש רק בעיה אחת קטנה עם הדירוגים האלו, ועם הדיון לגבי מי הלוחם הטוב ביותר - זה שטויות. קשקושים. אוננות מנטלית ממדרגה ראשונה, ללא קשר למציאות. הסיבה פשוטה - בקרב אנחנו לא תמיד מגלים מי הלוחם הטוב ביותר. לא באמת.

הנה דוגמא - דומיניק קרוז מול קודי גרברנט. קרוז היה האלוף האגדי של מחלקת ה-135 פאונד שבדיוק זכה שוב בתואר לאחר סדרה של פציעות קשות שהרחיקו אותו מהכלוב למשך ארבע שנים. אחד מהלוחמים החכמים, מתוחכמים וחמקמקים ביותר בהיסטוריה של הספורט. גרברנט ביסס את טענתו לכתר דרך סדרת נוק-אאוטים מרשימה ויריבות מיתולוגית בין המועדון שלו, Team Alpha Male (אכן, שם קצת פתטי) לקרוז, שניצח כבר את רוב הלוחמים משם. הסיכויים לא היו לטובת גרברנט, אבל כשהגיע הערב הוא נתן את הופעת חייו.

הוא התנהל כמו מטאדור, זריז וחד ושני צעדים קדימה על פני קרוז, שפעם ראשונה בקריירה שלו נלחם ממקום של נחיתות טקטית ופיזית. גמברנט ניצח לא דרך נוק אאוט נקודתי אלא לאורך כל חמשת הסיבובים, והתעלה על כל הציפיות. לאחר מכן הוא הפסיד את שלושת הקרבות הבאים שלו בנוק אאוטים אכזריים, כשנלחם באופן רגשי ואימפולסיבי.

אז מה קרה כאן? האם גמברנט הוא לוחם טוב יותר, או שהוא היה רק יותר טוב באותו ערב ספציפי? הרי כל קרב הוא רק מפגש נקודתי בין שני לוחמים ברגע מסוים. קרוז הגיע לקרב פצוע בזוג רגליו, שזאת בעיה לא מינורית ללוחם שמסתמך על תנועה כמוהו. לגמברנט היו שנים להתכונן ליריב המסוים הזה, אין ספור שעות עבודה לקראת ערב אחד. התוצאה של הקרב היא תשקיף של האמת ברגע אחד ספציפי, לא משהו שבהכרח אפשר לתרגם להצהרות אבסולוטיות.

ומה זה בכלל "הכי טוב"? האם נמדוד לוחמים על פי טכניקה ואתלטיות? לפי ההישגים היבשים על פני הנייר? אולי על רוח הלחימה שלהם, המסע שלקחו לאורך הקריירה? "טוב" זה מושג מופשט מדי לטעמי, שמאפשר מקום לפרשנות אישית. זה הופך את הדיון לעיסוק בבניית נרטיב סביב הלוחמים, סובייקטיבי לחלוטין ורחוק מערכי האמת האובייקטיבית של הספורט.

ג'ון ג'ונס הוא הטוב ביותר אי פעם כי הוא ניצח כל מי ששמו מולו, בגלל שהוא יצירתי ומרגש, עוצמתי וחכם. זה כמובן אם נתעלם מהשימוש בסטרואידים, הטקטיקות והמהלכים המלוכלכים (הידעתם: ב-2018 הוחל חוק שאוסר על הצבעת קצות האצבעות לעיני היריב, פחות או יותר כי ג'ונס אוהב לדקור בצורה הזו עיניים בקרבות).

אנדרסון סילבה? וירטואוז על הרגליים, רצף ניצחונות מהולל, מועמד ראוי ביותר, אם לא סופרים את הקרבות המשמימים שלו מול ת'אלס לייטס ודמיאן מאיה. או את השנים האחרונות בקריירה שלו. או את הסטרואידים.

עם כל הכבוד לג'ורג' סיינט פייר, הוא הפסיד לג'וני הנדריקס, לא משנה מה השופטים פסקו בהחלטתם השערורייתית.

הרשו לי להציג טיעון לטובת לוחם לא שכיח ברשימות מסוג זאת רק כדי להמחיש כמה יותר מכל מדובר בתירגול בסיפורת; באס רוטן הוא הלוחם הטוב ביותר בכל הזמנים.

הוא התחיל כילד חולה ואסמתי בהולנד, חלש ומסכן. מובן שאחד כזה ירצה להתחזק, ולכן התחיל להתאמן באומנויות לחימה. הקריירה המקצועית שלו החלה כשהיה בן 20, ולאחר 16 קרבות קיקבוקסינג (14 ניצחונות בנוק-אאוט) עבר ל-MMA. טוב, בערך - הוא החל להילחם בארגון Pancrase היפני, שם נלחמו פחות או יותר MMA, רק בלי אגרופים. לא שזה הפריע לרוטן, הוא פשוט פיתח טכניקת אגרופים פתוחים, כשנקודת המגע היא שורש כף היד. יריבו הראשון שקל רק 20 קילו מעליו, לא שזה עזר לו. רוטן ניצח בנוק-אאוט תוך 48 שניות. עשר הקרבות הבאים ילכו לרוטן ככה-ככה; אמנם ניצח 6 מתוכם, אבל גם הפסיד 4. הסיבה הייתה ברורה - ללכת מכות הוא ידע, אבל על הקרקע זה היה סיפור אחר לגמרי.

אז הוא לקח את אימוניו לרמה חדשה של פנטיות והתרכז דווקא בנקודת התורפה שלו. הוא כתב טכניקות על פתקים ותלה אותם ברחבי ביתו, תירגל חניקות על אישתו, נדד בין מועדונים שונים ובעיקר עבד מאוד מאוד קשה. התוצאות מדברות בשם עצמן; הוא לא הפסיד יותר אף פעם. רצף של 21 ניצחונות (עם תיקו אחד באמצע, שנקם בקרב החוזר). הוא סיים את הקריירה שלו עם 33 קרבות; 28 ניצחונות, 13 בנוק-אאוט, 12 בהכנעות (נקודת התורפה שלו, זוכרים?) ורק 3 החלטות בודדות. יריביו היו הטובים בדורו - מוריס סמית' (אחד מאלופי ה-UFC הראשונים), פרנק שמרוק (עוד אלוף), גיא מצגר. רוטן ניצח גם את קווין רנדלמן כשזכה באליפות הראשונה אי פעם של ה-UFC במשקל כבד. כן, הוא היה הראשון, בגלל זה הוא בהיכל התהילה הרשמי של הארגון. מעולם לא חטף נוק-דאון, ועד היום מחזיק בשיעור הפגיעה של מכות חזקות הגבוה בהיסטוריה של הספורט (70.6%).

מעבר לכך הוא גם ייסד את אחת משושלות הלחימה הראשונות והטובות בספורט - הוא היה המנטור של דווין לודוויג, לוחם UFC עם הנוק-אאוט המהיר בהיסטוריה של הספורט, לאחר 4 שניות בלבד. לודוויג הוא המאמן של טי-ג'י דילאשו, האלוף לשעבר במשקל 135 פאונד ומתמודד ראוי על אחד מהלוחמים הטובים ביותר אי פעם בפני עצמו (אם מתעלמים מההפסד האחרון שלו, ואה, כן, סטרואידים).

אני שם את הרקורד שלו, רוח הלחימה, המורשת, שיאים והישגים, מול כל שם אחר שתציעו לראש הרשימה של הלוחמים הטובים ביותר אי פעם.

לא כי אני מאמין בכך באמת, אלא בגלל שאני יכול לעשות זאת עם אין ספור שמות אחרים - קיין ולזקז, פיאודור אלמיאלנקו, טוני פרגנסון, רונדה ראוזי, קונור מקרגור. כולם הכי טובים, ולא טובים בכלל. תלוי איך תסתכלו על זה, ומתי. זה פשוט לא אפשרי, לא אמין לקחת רגע אחד ספציפי ולגזור ממנו אמת אבסולוטית. דירוג? הטוב ביותר? אלו סתם שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו ומקווים שיתבררו בסופו של דבר כנכונים.

ועם כל זאת, בתכל'ס מי הכי טוב? התשובה, לטעמי, די ברורה. הבן אדם היחיד שמסוגל לנצח את ג'ון ג'ונס הוא ג'ונס עצמו, ואם אמנדה נונז תעבור את הולי הולם מעולם לא הייתה לוחמת דומיננטית כמוה שחיסלה כל מתחרה לגיטימית אחרת. יכול להיות שאני טועה, אבל כך או כך, תהיה לנו הזדמנות לבחון זאת ב-UFC 239.

  • Team Bert Youtube
  • Team Bert Instagram
  • Team Bert Facebook

תש״ח 2, תל אביב | מייל: teambertmma@gmail.com | טלפון: 03-7303636