ב-2 במרץ ג'ון ג'ונס ינצח את אנתוני סמית', יגן על חגורת האליפות בקטגוריית 205 פאונד (93 קילו) של היו-אף-סי, וימשיך לעגן את מעמדו בתור הלוחם הטוב ביותר בכל הזמנים.
זה מה שכולם אומרים - כל הפרשנים, המאמנים והלוחמים. אפילו הבודדים שכן בוחרים את סמית' לנצח עושים זאת כהצהרת תקווה יותר מאשר אמונה אמיתית, כי אף אחד לא חושב באמת שסמית' ינצח.
זה לא שסמית' הוא לוחם רע. הוא מגיע לקרב האליפות עם מאזן של 44 קרבות, מתוכן 31 ניצחונות. כשהוא מנצח הוא עושה זאת בהחלטיות, עם 93% סיום ללא צורך בהחלטת השופטים. למרות שאת מלאכתו הוא מעדיף לבצע על הרגליים (17 נצחונות בנוקאאוט), הוא לא פראייר על הקרקע (11 הכנעות). הוא עבר מלחמות מתישות, קרבות טקטיים, נצחונות בזק והפסדים צורבים. ראה הכל, והבחור בקושי בן 30.
אבל עם כל הכבוד, הוא עולה לקרב מול ג'ון ג'ונס, והבן אדם היחיד שמסוגל לנצח את ג'ונס הוא ג'ונס עצמו.
לראיה ההפסד היחיד של ג'ונס לאורך 24 הקרבות מקצועיים, בקרב מול מאט האמיל. ארבע דקות לאחר תחילת הקרב ג'ונס רכן מעל האמיל והעניש את המסכן על שהעז בכלל להיכנס לכלוב. הצופים רק חיכו לסוף הבלתי נמנע כשהשופט יעצור את ההתעללות, וכך היה.
אבל אז הסתבר שהשופט עצר את הקרב כי ג'ונס זרק מרפקים בזווית לא חוקית - ב-90 מעלות מלמעלה למטה - ולכן נפסל והפסיד את התחרות. כמה מעלות הצידה וג'ונס היה נשאר בלתי מנוצח באופן רשמי עד היום (הסיבה לחוק השרירותי הזה תפורט כבר במאמר עתידי). גול עצמי, טעות של מתחילים. מאז ג'ונס לא עשה הרבה טעויות בתוך הכלוב.
מחוץ לכלוב? זה סיפור אחר. נהיגה תחת השפעת קוקאין, אלכוהול ועוד מי-יודע-מה, תאונת פגע וברח שהשאירה אישה בהריון עם יד שבורה (אחרי שג'ונס ברח מהזירה, הוא חזר כדי לאסוף את הסמים שלו ואז ברח שוב), תקריות מצולמות עם שוטרים ועוד ועוד. זה לפני שנגענו בסאגת הסטרואידים שאיכשהו מצאו את דרכם לגופו ומאז מסרבים לעזוב באופן מסתורי. השערוריות גרמו לו לאבד את חגורת האליפות פעמיים, וזאת מבלי שהפסיד אותה בכלוב אי פעם.
הוא מחונן בכל התחומים החשובים - אתלטי, ארוך ובעל גנטיקה משובחת (שני אחיו הגדולים שחקי פוטבול ובייסבול ואלופי עולם בפני עצמם), יצירתי וחכם, טקטי וחד. מעבר לכך יש לו לב של אלוף, כפי שהראה בקרב הראשון שלו עם אלכסנדר גאסטאפסון השוודי.
ג'ונס הגיע לקרב בלי שמץ של כבוד ומינימום אימונים. גאס לעומת זאת היה ערוך ומוכן. הוא ניצח את שני סיבובי הפתיחה, שיבש את המקצב של ג'ונס והעניש אותו כל פעם שניסה לצבור מומנטום. בדקת המנוחה לפני הסיבוב השלישי ג'ונס ישב על השרפרף בתשישות, עיניו בוהות אל אופק בלתי נראה. הוא היה אבוד, כמו מישהו שבדרך להפסיד. אבל במקום לקבל את גורלו ולהיכנע מול האתגר, הוא נעמד על רגליו והפך את הקרב למלחמה אלימה ומייגעת והרוויח ניצחון שנוי במחלוקת. המפגש השני שלהם הלך כבר שונה. ג'ונס הגיע מוכן, ונראה שבכלל לא היה צריך להתאמץ יותר מדי. הוא ניטרל את גאס מכליו עם שליטה בטווח ובעיטות מתוזמנות היטב, ולבסוף סיים אותו בהחלטיות בסיבוב השלישי. בנקודה הזו אפילו מבקריו ויריביו המרים ביותר מודים - עם או בלי שערוריות וסטרואידים, לא נראה שמישהו יכול לנצח אותו, במיוחד לא לוחם רגיל כמו אנתוני סמית'.
זאת לא הפעם הראשונה שסמית' מתמודד עם הסיטואציה הזו. לפני שנתיים עלה לקרב מול הקטור לומבארד הקובני - אלוף לשעבר בארגונים מובילים, מוערך ובעל רזומה עשיר ומרשים - כל זאת בניגוד לסמית' באותה נקודה. גם שם היה האנדרדוג, עד כדי כך שלומבארד אמר בראיונות לפני הקרב שלא הכיר את שמו של סמית' בכלל לפני שהציעו לו את הקרב.
הקרב התחיל כמו לא מעט קרבות בשביל סמית'. הוא ניסה לקרוא את יריבו ולפצח אותו עם קומבינציה מדוייקת, אבל במקום זאת הקטור חבט ובעט בו לאורך הכלוב. כך גם המשיך בסיבוב השני עד הרגעים האחרונים, כאשר סמית' הצליח סוף סוף להשחיל מכה שערערה את לומבארד.
סמית' הפסיד בניקוד את שני הסיבובים הראשונים, אבל לא היה לו אכפת. הוא הריח דם, ודרש כבוד. עוד לפני סוף ההפסקה נעמד על רגליו וצעק ללומבארד בקצה השני של הזירה: "היי, הקטור, מכיר את השם שלי כבר?" שוב ושוב. "אתה יודע שהרווחתי את הכבוד שלך," סינן כשהתחיל הסיבוב.
סמית' יצא עם חדור מטרה ואמונה, ותוך מספר שניות העניק ללומבארד קומבינציה חדה שגזלה את הכרתו.
אז אפשר לומר שסמית' הוא סוג של סיפור סינדרלה, או בזווית יותר מסוקסת, סוג של רוקי - לוחם דרכים ממוצא שאיכשהו מצא את דרכו לקרב אליפות. להזכירכם, רוקי לא ניצח בקרב ההוא, ועדיין הניף את ידיו כאלוף כי הוא הגיע לשם ולא עשה יותר מדי בושות. אבל זה לא מספיק בשביל סמית'. אז מה אם אף אחד לא מאמין בו - זה המצב כבר רוב הקריירה שלו גם ככה. אז מה אם ג'ונס נראה בלתי מנוצח - הוא רק אדם, בדיוק כמו כולם.
איך הוא ינצח? מה הוא יעשה שכל יריביו הקודמים של ג׳ונס לא עשו? הוא לא אומר. כנראה כי אסטרטגיה יותר אפקטיבית כשהיריב לא יודע אותה מראש, אבל הציניקנים יחייכו ויגידו שזה בגלל שאין לו אסטרטגיה אמיתית לניצחון - לא כזאת שתעבוד, בכל מקרה.
אבל לא רק אנתוני סמית' היה כבר במצב הזה, גם אנחנו כצופים ראינו את הסיפור הזה שוב ושוב. בדרך כלל אין הפתעות, אבל כשיש - הן ענקיות. כשמאט סרה הזקן ניצח את האלוף ג'ורג' סיינט פייר בנוקאאוט מהסרטים. כשקודי גאמברנט הוכיח שהוא הרבה יותר מיד ימין חזקה ונתן הופעה וירטואוזית מול דומיניק קרוז, וירטואוז בפני עצמו. האם מישהו האמין שרוז נמאיונז תתן נוקאאוט בסיבוב הראשון ליואנה צ'מפיון (אפילו לא מנסה לאיית את שם המשפחה שלה)?
איך זה יכול לקרות? באיזה תרחיש יש לסמית' יכולת לנצח? אם ארשה לעצמי לעוף על רוחות הדמיון, אני יכול לראות ברוחי משהו כזה: ג'ונס ישחק עם סמית' בדקות הראשונות, יצלוף בו מרחוק עם בעיטות ומכות בודדות. לקראת אמצע הסיבוב סמית' ינסה ללחוץ על ג'ונס ואז ימצא את עצמו על הקרקע. כאן זה משחק של הישרדות, כשהשאלה היא האם סמית' יחזיק מעמד עד סוף הסיבוב. נגיד שכן - בסיבוב השני ג'ונס יתחמם ויפתח. צפו למפרקים, לברכיות והרבה היאבקות. זה לא יהיה קרב סטרילי, במיוחד כי סמית' ידחוף קדימה כל הזמן בניסיון לנטרל לג'ונס את העבודה בטווח הארוך. סמית' יענש על זה, כמובן, אבל הוא יודע להתמודד עם כאב, יודע להילחם עם אש באש.
איפשהו בין הסיבוב השני לשלישי זה חלון ההזדמנויות של סמית'. הוא חייב למצוא את הרגע הזה שהטווח הקרוב יפתח, אבל לא יותר מדי - מספיק כדי שיוכל להנחית מכות משמעותיות על ג'ונס. הוא חייב לפגוע בו, ואז לרדוף אותו עד לסיום, בלי לתת לג'ונס צ'אנס להתאושש, עד שהשופט ידחק אותו מעל ג'ונס. אז הוא יוכל לנשום, כי הוא עשה את הבלתי יאמן והימם את העולם. ברוס באפר יכריז עליו בתור האלוף החדש, דנה וייט יכרוך על מותניו את חגורת האליפות המוזהבת, זיקוקי דינור וריקודים בכיכרות עד אור הבוקר. גבירותי ורבותי - מהפך.
אבל עם כל הכבוד, הבן אדם היחיד שיכול לנצח את ג'ונס זה ג'ונס עצמו, וקשה לנבא ניצחון לסמית' בלי לגחך מעט. אבל יש לו סיכוי. זה אמ-אמ-איי, הכל יכול לקרות. כמה סיכוי?
הייתי אומר משהו בסגנון 6%.