במה שונה אמנות הלחימה ג'יו ג'יטסו משאר אמנויות הלחימה?

במה שונה אמנות הלחימה ג'יו ג'יטסו משאר אמנויות הלחימה?

עודכן ב: 2 ינו 2019

כותב: אסף סיאני

"מה כל כך מיוחד בג'יו ג'יטסו שאתה מנסה לשכנע אותי להצטרף בכזאת דבקות?" שאל אותי חבר שעוסק באמנות לחימה מעדה אחרת. "מדובר בסתם סוג של כת עם אף בשמיים", כך טען החוצפן. במהלך לוגי בלתי ברור הגדיל והוסיף שהניסיונות הבלתי פוסקים שלי להחזיר אותו בתשובה ולהמיר אותו לג'יו ג'יטסו מעידים כאלף מונים על "המיסיונריות ותפיסת העולם הקנאית והמתנשאת של אנשי דת הג'יו ג'יטסו".

דת??? מיסיונר??? אני??? רק בגלל שניסיתי להראות לו את האור? מגוחך. אז ישבתי לכתוב לנפש האבודה על הג'יו ג'יטסו, על הייחודיות שבה ומה היא עושה עבורנו - העם הנבחר עם הפאטצ' על החגורה. ובעיקר להסביר לכופר למה, ככל הנראה, הוא יישרף באש הגיהנום פור אול איטרניטי.


תרשו לי להתחיל בזיכרונות שלי מתחילת דרכי בג'יו ג'יטסו. בראשית הדרך הייתי בחור צעיר אבל כבר מזמן לא ילד. חיפשתי להתנסות באמנות לחימה. כזאת שתקנה לי קצת כושר גופני וגם קצת ביטחון אישי. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה אבל ידעתי בדיוק מה אני לא רוצה. לא הייתי מוכן לשמוע על מסגרת נוקשה עם שיעורי בית בצורת שינון קאטות וכל מיני נביחות בשפות אסיאתיות. את כל זה מוח הפרמיטיבי שלי ידע לתמצת להכרה אחת. לא רציתי אמנות לחימה שבה צריך ללבוש גי. אדם בוגר שלבוש בפיז'מה הזאת היה נראה בעיניי מאוד ילדותי – ואם להיות פחות פוליטיקלי קורקט – פאתטי.


כמאמר המשורר, וואו וואוו.. איך שגלגל מסתובב לו. היום אני אדם שמחשיב את עצמו וותיק בסצנת הג'יו ג'יטסו בישראל, ותמיד מבסוט לשים על עצמי גי. מה זה וותיק? אתם שואלים. בואו נאמר שאני מהזמנים שבהם החליפות שקנינו לאימונים היו חליפות ג'ודו. לא ידענו בכלל שיש טכנולוגיה מטורפת כזאת שנקראת חליפת ג'יו ג'יטסו. אני עוד יכול לזכור את החליפות האלה. הן היו עשויות מבד כל כך קשה שאם לא הצלחת לעשות בריח ליריב שלך יכולת להוריד את החליפה, לגלגל אותה לנבוט, לדפוק לו בראש ביעילות אלה של מג"בניק. ילדיי השמנת של היום עם גי המעצבים שלהם עם כל הרקמות והפאייטים לעולם לא יידעו איך זה מרגיש כששוכב עליך מפלץ כרסתן בצפון-דרום, לבוש חליפת מוסקיטו מחוספסת שעברה כבר שניים-שלושה אימונים בלי כביסה וכוחה עדיין במותניה. התפתלויות הדג הנואשות לחלץ את הפנים הצידה ולצרוך כמה אטומי חמצן שלא מריחים כמו משתנת חתולים בתחנה המרכזית הישנה היו מאבק לא פחות מהירואי. באותם רגעי אימה הייתי ממש יכול לשמוע את החלק במוח שאחראי על חלוקת הפקודות צועק על החלק שאחראי על הנשימה "תנשום, יא זבל. תנשום!" ואת החלק שאחראי על הנשימה מחרחר לו ואומר "אין מצב גבר. תמות, אני לא נושם".

כן... כמו יאסר ערפאת, יש דברים שטוב שעברו מן העולם.


בתור אדם שראה המון מתאמנים מתחילים בימיי חלדו (ועדיין מנסה למצוא את פשר הביטוי – בימיי חלדו) אני תמיד עומד משתאה כל פעם מחדש כשאני רואה אנשים שמגיעים למזרן בקטע של חוג במתנ"ס ולאט לאט נשאבים לתוך העולם הזה. זה תהליך שממש אפשר לראות בעיניים. מסלול מובנה, דטרמיניסטי. זה קורה כמעט לכל החבר'ה הבוגרים שמציצים, נפגעים ונשארים. ההתמכרות. התשוקה. האובססיביות. השינויים באורח החיים שהתהליך הזה מניע. יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שלא תמצאו עוד אמנות לחימה שבה אנשים מהיישוב, אנשים שיש להם קריירה, תארים להתהדר בהם והישגים מפוארים ובוחרים לעצמם תמונת פרופיל בפייסבוק עם גי על המזרן. אפילו בלינקדאין תמצאו פרופילים של אנשים סופר רציניים שמציינים את הדרגות שלהם בג'יו ג'יטסו כאילו מדובר בדוקטורט מהרווארד. יש משהו באמנות הלחימה הזאת שמסובבת את הראש גם לאחרון הגיקים שעד אתמול התעניין במשחקי יריות בפלייסטיישן ועכשיו מנצל את כל כישורי ההאקינג שלו כדי להוריד מאות גיגות של אינסטרקשונלס שבחיים הוא לא יספיק לראות, שלא לדבר על לתרגל, שלא לדבר על להטמיע.


אינספור פעמים ראיתי כיצד הג'יו ג'יטסו גורם לאנשים לשנות דרמטית את אורחות החיים שלהם, וגם לא מעט את השאיפות שלהם בחיים. כשאני מדבר על שאיפות אני לא מתכוון לשאיפות צנועות כמו למצוא תרופה לסרטן או להביא שלום עולמי. אני מדבר על מטרות הרבה יותר משמעותיות כמו לחנוק את חבר הילדות שלהם מי"א מדעית או לעבור את הגארד של ההייטקיסט הארוך עם רגלי הגומי. לא תאמינו איזה מאמצים והקרבות אנשים מוכנים לעשות למען המטרות הנעלות הללו.


הרצון להשתפר על המזרן מצליח להשפיע על המוטיבציה של אנשים להשקיע בבריאות הרבה יותר מהמבט המזועזע של רופא המשפחה שלהם. אנשים בגילאי הארבעים שעישנו עוד מהתיכון זורקים את קופסת הסיגריות בשביל להצליח לנשום קצת יותר טוב בספארינג. גברים עם שומן שווארמה על השפתיים הופכים להיות יותר מעודכנים מהנשים שלהם בטרנדים של דיאטות. אנשים רזים מפקיעים את הגג של המקרר לטובת מגרש חנייה לחביות אבקות חלבון עם תמונות של אנשים שיש להם יותר וורידים ממוח. אני מכיר אנשים שיושבים בישיבות דירקטוריון של חברות ענק, מקשיבים ברבע אוזן לקודקודים שמברברים על מהלכים במיליונים ומתחת לשולחן צופים בהדגמות של טכניקות ביו טיוב. ראיתי אנשים שסוחבים פציעות חודשים בלי לנוח רק בכדי לא להפסיד אימונים. אנשים שצריכים להיות ייצוגיים, רופאים, עורכי דין ואפילו דוגמנים שלא ממש התרשמו מהשפשופים על הפנים, מאוזני הכרובית ואצבעות הקווזימודו שאופייניות לאנשי ג'יו ג'יטסו. פגשתי המוני אנשים, שכמוני, חושבים באופן אובססיבי על ג'יו ג'יטסו ברמת הפרעה לחיים שכל פסיכיאטר היה מזמן מאשר ערימה יפה של תרופות. כל אותם האנשים הם אנשים נורמליים ש"חטפו סיבוב" והתחילו להכפיף את כל אורח החיים שלהם לאותה שעה וחצי על המזרן פעמיים-שלוש בשבוע. לראות את זה כל פעם מחדש תמיד היכה אותי בתימהון וגרם לי להרהר רבות, מה יש בג'יו ג'יטסו שכך הופך על אנשים את עולמם?


פעם חשבתי שהג'יו ג'יטסו כל כך ממכר כי בראש האינפנטילי שלנו אנחנו עדיין אותו הילד מכיתה גימל שיוצא לחצר בהפסקה ורק רוצה לא לפחד מאותו בריון מכיתה וו. בתמימותי האמנתי שאם אדע ג'יו ג'יטסו אוכל להגן על עצמי "ברחוב" המטאפורי. משום מה סברתי שחגורה סגולה בג'יו ג'יטסו תאפשר לי לעמוד עם האישה בתור לקולנוע, עם ג'ל בשיער כמו מומו מאסקימו לימון ורק לחכות לערס הראשון שיחליט לנסות לחתוך. אני לא הייתי הדביל היחיד. כולנו חשבנו כך. התבגרנו מאז וגם הזדקנו. היום אפילו לא מוכרים יותר את שפופרות הג'ל הזרחניות האלה בסופר. אני אישית גם לא צריך ג'ל – הקרחת מבהיקה נטורל.


אכן חלפו הרבה שנים מאז אותם זמנים בתוליים כשהויס ניצח מפלצות בידיים חשופות מבלי שיתפרק לו השביל בצד. אני מתגעגע לאותם ימי התום בהם האמנו בכל לבנו שג'יו ג'יטסו נמצאת בראש שרשרת המזון של אמנויות הלחימה. בשלב כלשהו התחילו להגיע מתאבקים לזירה המתומנת. הרי אדם עמוסי טסטוסטרון, טבעי וסינטטי. עכשיו, אם יש דבר יותר מביך מלראות גבר בוגר בגי זה לראות גבר בוגר לבוש בבגד הים הסיסי הזה עם הכתפיות שיש למתאבקים. אבל מתברר שיש לא מעט גברים חסרי כל מודעות עצמית שאשכרה הסכימו ללבוש את המקבילה הגברית לחוטיני וגם לספוג במשך שנים קללות עסיסיות באחת משפות הגוש המזרחי. והם הגיעו. בהמוניהם. מוכנים וכועסים כמו שרק שנים של מרמור על האאוטפיט הכי מגוחך בהיסטוריה יכולים לייצר. הם הראו לאנשי הג'יו ג'יטסו שאם ממסמרים אותך לרצפה בחצי גארד וזורקים לך פצצות לראש זה שולח אותך לישון לא פחות טוב ממאטה-ליאו. אז מהר מאוד התפכחנו והבנו שאין הגנה עצמית בלי לחטוף ולהחטיף. מאז, אגב, אני נזהר מכל גבר שמחזיק בארון ספידו עם כתפיות. גם וויתרתי על סרטים בקולנוע. יש נטפליקס.


אז כנראה שהאלמנט של הגנה עצמית הוא לא זה שמחזיר את האנשים אל המזרן אימון אחר אימון באדיקות של חסיד גור. אז מה יש באמנות הלחימה הזאת שכך היא משפיעה על חיים של אנשים? מן הסתם, לשאלה הזאת אין באמת תשובה יחידה. לאנשים שונים סיבות שונות. אבל אציין שלושה דברים שלדעתי הופכים את הג'יו ג'יטסו לאמנות לחימה ממכרת ומשנת חיים, שמתאימה לאנשים בכל גיל.


קהילה

זאת עובדה ידועה שבחיים הבוגרים אין לנו הרבה הזדמנויות ליצור קשרים חברתיים חזקים. לרובנו יש חברים מהיסודי, חברים מהתיכון, חברים מהצבא וכמה חברים מהאוניברסיטה בדרגות משתנות של קשר. פה ושם עוד מצליחים להכיר איזה זוג מהעבודה או מהשכונה שמסתדר לנו בתזמון של גילאיי הילדים. אבל זהו. בדרך כלל אין לנו עוד הזדמנויות ליצור קשרים חבריים משמעותיים אחרי שחצינו את שנת השלושים. זה פשוט לא קורה. בג'יו ג'יטסו הקסם מתחולל מחדש. הקשרים החברתיים שנרקמים בין המתאמנים בג'יו ג'יטסו חוצים גילאים ומעמדות. אחרי מספיק שנים אתה מגלה שכמעט כל הקשרים החבריים הפעילים שלך מגיעים מהדוג'ו. אני כבר לא זוכר מתי הייתי צריך לחפש בגוגל מוביל, חשמלאי, מעצב גראפי או סוכן ביטוח. אני מכיר כל כך הרבה אנשים מהמזרן שידחו את כל הלקוחות האחרים שלהם בשביל להגיע קודם כל אליי. אני לא יודע אם זה מתקיים גם באומנויות לחימה אחרות, אבל בג'יו ג'יטסו הקהילתיות היא מאוד מוחשית. זוהי קהילה דיי מצ'ואיסטית, קצת בדומה לחברויות של מסלול בצבא, אבל היא בהחלט מכילה ומפרגנת לנשים. צריך להזכיר את המזרנים הפתוחים שעוזרים לקהילתיות הזאת לחצות קבוצות. וכמובן, זו גם קהילה גלובאלית. כל נסיעת עסקים או חופשה בחו"ל מתחילה בשיטוט ברשת בחיפוש אחר מכון ג'יו ג'יטסו בנקודת היעד ותמרון כל הגורמים הנדרשים כדי להשחיל שם ביקור או שניים.


בלי קשר עין

אני חייב להודות שכבר שמעתי כמה דברים יותר מבוססים מדעית מהתיאוריה הבאה שאציג - אז אני לא באמת בונה עליה לפרס נובל. ההשערה האישית שלי היא שיש הבדל גדול בין אמנות לחימה שבה הפרטנר שלך זורק לך אגרופים לראש ולבטן ומקנח בבעיטה לרקה לבין אמנות לחימה שבה הפרטנר שלך כרוך לך על הגב, מתנשף בכבדות לתוך הפה שלך בניחוח הבצל מההמבורגר בצהריים וסוחט מהצוואר שלך את החיים עד שאתה רואה שחור. בשני המקרים כנראה תלחצו ידיים בסוף הספארינג, אבל זה לא אותו דבר. עזבו הומו-ארוטיקה. יש משהו במגע הזה שבהחלט מציף אצלנו אנדורפינים במוח. כמה הזדמנויות יש לנו בחיים הבוגרים להיות מחובקים במשך ארבעים וחמש דקות ברצף? הממוצע העולמי עומד על פעם בשבוע למשך דקה וחצי לא כולל הסיגריה שאחרי, וגם זה - בהנחה שאתה לא נשוי.


קיפ איט ריל, בייבי

בתחום אמנויות הלחימה הג'יו ג'יטסו נמצא במקום טוב על הסקאלה שבין אנדרלמוסיה פסיכית של אגרופים, ברכיות ומרפקים לבין פעילות טאי צ'י בפארק. הג'יו ג'יטסו מספקת למתאמנים חוויה שהיא בהחלט קרבית, ספורטיבית ומאומצת, שמסתיימת בהכרעה ברורה שמשאירה אותך עם סיפוק עצום או תסכול מתון. היא מספיק חזקה ואגרסיבית בשביל שתיתן את כל הלב כדי לנצח את החבר שלך שלפני שניה נתן לך כיף-אגרוף ושניה אחרי הוא החצוף שרב אתך על חניה בלב תל אביב מול עיניה המעריצות של החברה המאוהבת שלך – בר רפאלי. לאחר הכרעת הנבל מתיישבים לסדר את החגורה בחיוך צנוע שמשמעותו היא אחת: כן, אני תותח.

אין כמו סיפוק מידי, מזיע ונוטף טסטוסטרון, פעם אחר פעם, כדי למכר את המוח הלא מפותח הידוע במדע בשם המוח הגברי. באשר לנשים... אני אנסה להתמודד עם החידה הזאת מיד אחרי שאסיים לפתור את השאלות הפתוחות איתן סטיבן הוקינג לא הצליח להתמודד.


תכל'ס, את הקסם של הג'יו ג'יטסו אי אפשר להסביר, צריך לחוות. נסו להסביר לאדם עיוור מהו טורקיז. לעזאזל, נסו להסביר לגבר רואה מהו טורקיז. לא תצליחו. הוא ימשיך להתעקש שזה כחול. כך מי שלא התנסה בג'יו ג'יטסו ונשבה בקסמו לעולם לא יבין למה אתם תגנבו את כל הרמזורים בכתום כדי לא לאחר לאימון הערב. כל זאת רק בשביל להימעך מתחת לגבר כבד ומזיע, שכמותכם הגיע ישר מהעבודה ודילג על המקלחת. נשמע מטורף, לא? אכן מטורף. אבל כנראה לא מספיק מטורף לכל המשוגעים שיגיעו גם הערב למזרן. נתראה שם.

  • Team Bert Youtube
  • Team Bert Instagram
  • Team Bert Facebook

תש״ח 2, תל אביב | מייל: teambertmma@gmail.com | טלפון: 03-7303636