כותב: בן גלבוע
הפעם הראשונה שראיתי את טי-ג'יי דילאשו נלחם הייתה ביו-אף-סי 177. התחלתי לראות אירועי יו-אף-סי כמה חודשים לפני כן - עדיין לא ממש הכרתי שמות, לא הבנתי מהלכים ואסטרטגיות. אבל אז התחיל הקרב המרכזי של הערב - אליפות העולם בקטגוריית 135 פאונד (גוגל מוסר שזה 62.7 קילו).
על פי ג'ו רוגן השדרן, האלוף רנן בראו הוא מפלצת שהפסיד את הקרב המקצועי הראשון שלו ומאז נלחם 33 פעמים ולא חווה תבוסה אחת (חוץ מפסילה בעקבות בעיטה לא חוקית, אבל קורה). מולו עלה בהתראה קצרה איזה אחד, טי-ג'יי דילאשו. בחור מוכשר ומבטיח סך הכל, אבל הטון של רוגן רמז שלא בטוח שהילד מוכן למעמד.
לדילאשו לקח פחות מחמש דקות להראות לכל העולם שהוא יותר ממוכן, כאשר הפיל את בראו עם אגרוף אוברהאנד ימני מדויק ואלגנטי. בראו שרד ודילאשו המשיך לפרק את האלוף לאורך 23 דקות וירטואוזיות וחתם את הקרב עם בעיטה לראש וכמה אגרופים סמליים לקינוח.
זה היה ב-2014. מאז הספיק דילאשו להגן על חגורת האליפות שלו, להפסיד אותה, ולהרוויח אותה חזרה ולהגן עליה שוב. זה היה מסע ארוך שהוכיח שדילאשו הוא אחד מלוחמי האמ-אמ-אי הטובים בעולם, בעל יכולות מדהימות בעמידה, בקרקע ובמיוחד ברגעי המעבר שבין השניים.
ב-19 לינואר ינסה דילאשו לזכות בחגורת האליפות בקטגורית המשקל 125 פאונד,שזה 57.2 קילו. ההכנות לקרב כוללות אימוני כושר מפרכים ומשטר תזונה קפדני בניסיון להבטיח חיתוך משקל טוב. זה לא יהיה קל - הפעם האחרונה בה נשקל בקטגוריה כזו הייתה כשהתאבק בתיכון.
אז אתגר יש לו, אבל סיכון? כל קרב מסוכן כמובן, וכל הפסד צורב. אבל לא משנה מה יקרה באותו ערב, אלוף בקטגוריה שלו הוא עדיין יהיה. אז באסה, כן, אבל לא סוף העולם.
בשביל היריב שלו, הנרי סהודו, זה סיפור אחר.
סהודו הפך למתאבק האמריקאי הצעיר ביותר שזכה במדליית זהב באולימפיאדת בייג'ינג 2008. זה היה רגע השיא בקריירת האבקות אגדית ורצופת אליפויות. ב-2013 עשה את המעבר לאמ-אמ-איי. כמתאבק דומיננטי בעל ידיים טובות צבר סהודו עשרה ניצחונות ללא הפסדים ועלה לקרב אליפות מול דמיטריוס "מייטי מאוס" ג'ונסון. ג'ונסון נחשב עד היום בעיני רבים ללוחם הטוב ביותר בכל הזמנים, ואותו קרב הוא דוגמא טובה - לקח לג'ונסון פחות מדקותיים לשבור לסהודו את הצורה באופן דרמטי, מיידי ומשפיל.
ההפסד היה חוויה מכוננת. סהודו החליף את כל צוות מאמניו ויצא לדרך חזרה אל האליפות. במחלקה הדלילה של 125 פאונד הוא לא היה צריך לחכות יותר מדי זמן; הקרב החוזר עם ג'ונסון התרחש באוגוסט אשתקד, ואליו סהודו הגיע מוכן. הוא השתמש בהאבקות שלו כדי לנטרל את ג'ונסון, וניצח את הקרב בהחלטת שופטים ברורה אך לא מרשימה.
התחושה הכללית שנותרה היא שאולי סהודו נלחם קרב טוב יותר אבל ג'ונסון הוא עדיין הלוחם העליון. הפתרון הפשוט היה כמובן לערוך קרב שלישי ביניהם, אבל ג'ונסון לקח את הפסדו כהזדמנות לעבור לארגון וואן האסייתי והותיר את סהודו מאחור.
עכשיו סהודו מוצא את עצמו במצב מוזר - אף אחד לא מתווכח עם זה שהוא אלוף, אבל מצד שני, לאף אחד לא ממש אכפת. מחלקת ה-125 פאונד אף פעם לא הייתה פופולרית במיוחד, וג'ונסון היה הכוכב הלגיטימי היחיד שלה אי פעם.
במשך שנים רחשו שמועות שהארגון זומם לקצץ את המחלקה, ובחודשים מאז עזיבת ג'ונסו אכןן הועזבו לוחמים רבים מהקטגוריה. דילאשו אימץ את הנרטיב לחלוטין והכריז שמשלמים לו כדי לנצח את סהודו ולסגור את המחלקה. אפילו נשיא החברה, דנה ווייט, לא מכחיש שהאופציה על השולחן.
אז הגב של סהודו צמוד לקיר - אם יפסיד הוא יאבד את חגורתו, אבל מעבר לכך גם גורל מחלקתו על כתפיו, המורשת בשבילה עמל ונלחם שנים על גבי שנים. לא מעט לחץ, לא מעט סיכון.
אבל עם סיכון, יש גם הזדמנות. סהודו יכול להתחיל פרק חדש במורשת שלו עם ניצחון על אלוף מקטגוריה כבדה יותר, ויביא הרבה עניין למחלקה בזמן קריטי. הוא גם יבטיח לעצמו מסלול ישיר לקרב על האליפות ב-135 פאונד והזדמנות משלו להיות אלוף בשתי מחלקות בו-זמנית.
קבלת הקהל לקרב הזה הייתה יחסית צוננת - סבבה, קרב טוב, אלוף נגד אלוף, אבל ראינו קרבות שכאלו כבר כמה פעמים בשנים האחרונות, ותחושות מיצוי מסוימות שוררות באוויר. אבל היו-אף-סי חתמו על עסקה חדשה עם אי-אס-פי-אן וצריך קרב גדול לאירוע הראשון - ואין דבר יותר גדול מאלוף מול אלוף. עדיין, זה לא אירוע פיי-פר-ויו, אז אלופים כן, אבל בקטנה - אלו הקטנים.
כל זה לא קשור בשום צורה לקרב עצמו.
כשדלתות הכלוב ינעלו ב-19 לינואר, דילאשו וסהודו יפגשו במרכז הזירה וילחמו. כל הפוליטיקה, הדרמה, תפיסת הקהל - כל הרעש מסביב פשוט לא יהיה חשוב.
מצד אחד יש לנו את דילאשו - כישרון שדוחף את גבולות הספורט קדימה עם יצירתיות, אתלטיות וטכניקה. בצד השני עומד סהודו - מתאבק-על עם ידיים חדות עם ידע ורעב לניצחון שהוכיח את עצמו ברמות התחרות הגבוהות ביותר. שניים מהלוחמים המובחרים, אלופי עולם. שניהם מאמינים לחלוטין שינצחו ומהמרים על עליונותם על פני היריב.
אבל בתוך הכלוב שניהם יתנגשו עם הקלישאה הזו, "רגע האמת"; הרגע בו המציאות מתעמתת עם האמונה עד לתוצאה הסופית, תהיה אשר תהיה. זאת הטרגדיה והגדולה של כל תחרות, ובמיוחד בקרב - הרי בשביל שיהיה מנצח, מישהו חייב להפסיד.
Comments