"ללכת מכות"

עודכן ב: 4 דצמ 2018

לפני כמה ימים נחשפתי לאיזה שהיא אמירת דעה שאחד התלמידים פרסם. לדעתו, ממומלץ לכל אחד , ובמיוחד לאנשים שתחום עיסוקם נמצא בתחומים האינטלקטואלים של סקאלת העשייה, להיכנס למרחב בו "הולכים מכות", בהשגחה, בפיקוח, ברמה ספורטיבית, מקצועית, חברית, ועדיין לייצר מגע פיזי חזק בין שתי ישויות שונות.

חלק מהתגובות היממו אותי. חלק מהחברים של אותו תלמיד לקחו את זה למקומות של אלימות מינית, השוואה להצעה לנשים לעסוק בזנות ועוד כל מיני תגובות, שרק לאחר מספר דקות, הבנתי שהן נובעות ממקום מאוד רגשי ולא מביקורת צלולה של הנאמר או של המציאות.

אבל יש משהו במגע כזה בין אנשים, ב"ללכת מכות", (זה קצת מזכיר לי את אמא שלי שעד לפני לא הרבה שנים הייתה ממשיכה לקרוא לג'יו גיטסו הברזילאי שאני עוסק בו מרבית חיי, "הקרארטה הזה שלך"...) שמוציא מאתנו איזה רגש עמוק וכמעט בלתי מודע. אולי הדבר הזה מקושר לאיזשהו זכר לייצר החייתי שטמוע בנו. המגע הזה, ההתנגשות בין שני גופים, מזכירה לנו את המקורות שלנו, מזכירה לנו עד כמה בסיסיים אנחנו, מקושרים לאדמה וליצרים חייתיים. בשבילי זו לפעמים חוויה מפתיעה עד כמה בקלות, אדם שנמצא במקום לכאורה מאוד גבוה חברתית ברמת הסטאטוס, משלח היד שלו או רמת העושר שלו, מוצא את עצמו על אותו מישור חייתי, הישרדותי במפגש קליל עם פיזיות של אדם אחר. אולי הזיכרון והעדות הפנימית הזו לכך שכולנו קצת חיות מפחידה אותנו?

אני גם קצת נרתע מהביטוי הפיזי של "ללכת מכות". אצלי זה קשור לזיכרון האישי שלי. זה שהוביל אותי לתוך המסע הזה לנבכי הלחימה. אצלי "ללכת מכות" לא אומר שני גורי ילדים מתגוששים בהנאה האחד למול השני עד לקתרזיס משותף של חווית גילוי והעצמה. אצלי "ללכת מכות" זה להיות ילד בחולון מול חבורה של ערסים צמאי דם, דריכות על הבטן והגב. כאב בהפסקה הגדולה. ייתכן שהנרטיב שלי משוכתב ומסופר בצורה סובייקטיבית. אבל הרבה מבני הנוער והילדים שמגיעים אלי חווים נרטיב דומה גם אם הוא לא נאמן ב100% למציאות האובייקטיבית. גם כשהילד שלי חוזר עם שריטה או פנס בפנים כי התגושש עם חבורת הבנים והם "לא נלחמים פייר כמו שאתה מלמד אבא" (ילד מושבניק באחד מבתי הספר הטובים בארץ...) הערס שבי מתעורר ובא לי ללכת ולעשות שיעור ספיגת ערכים פיזית לילדים בכיתה א' שלו, אבל אז אני נזכר בצד השני של המטבע.

שיחה שיש לי הרבה פעמים עם מנהלות או מנהלים בבתי ספר בהם שוקלים להכניס אותנו כפרויקטורים לעצמה והכלה לנוער דרך שיעורי אומנויות לחימה מתנהלת ככה: המנהל/ת בדרך כלל יגידו "אז מה שאתה מציע זה ללמד את אותם ילדים אלימים ללכת מכות???" כאילו לפתח את היצר החייתי הקיים בהם לממדים מפלצתיים? להפוך את החיה למפלצת? ואני אומר שבשכבת נוער שיש בה, באופן טבעי, התעוררות של יצרים מיניים, פעם היו מדחיקים ולא מדברים, ואומרים לא לחשוב ושאסור. וכולנו יודעים לאן זה מוביל. לעומת זאת היום עושים שיעורי חינוך מיני, ונותנים פתח, להקשיב, לתקשר, מלמדים מה לעשות עם, וגם מה לא לעשות ואיך נמנעים. אבל מתוך הכרה ולא ניכור

וזה מוביל אותי חזרה לסיפור שלי. הכאב של "ללכת מכות" או יותר נכון "לקבל מכות" על הגדר בהפסקה הגדולה. כאב עמוק וקשה שהתחלף בכאב של סיפוק כשנכנסתי לתוך מרחב שנתן לי כלים להתמודד עם הכאב והפחד הפיזי. מרחב בפיקוח והדרכה שנתן לי אפשרות לבחור, שסיפק לי תחושת מסוגלות, תחושת שליטה, ביטחון. הכאב האובייקטיבי שהגוף שלי שידר אחרי כל אימון היה גדול יותר מכל "הללכת מכות" שקיבלתי בחיים, אבל הפרשנות הפנימית שלי לכאב הזה הייתה כל כך מעצימה. הכאב הזה, ההתעמתות איתו, עם הקושי עיצבו אותי. כמו כל סט של מיומנויות, גם המיומנות המנטאלית, הפיזית והרגשית של "להתעמת עם מצב לא נוח" היא מיומנות נרכשת, כזו שצריך לעבוד קשה כדי לרכוש.

היום כחלק מחברה שמנהלת יותר ויותר אינטראקציות דרך המקלדת והמסכים, אנחנו מפתחים סוג של ריחוק וסטריליות מסיטואציות פיזיות. כהורים אנחנו קופצים על הילדים שלנו בגן המשחקים בכל ויכוח קטן על צעצוע בין ילדים בני 4. אנחנו מסתייגים ממגע, מפחדים מההשלכות שלו. אנחנו שוכחים שהדרך לצבירת ניסיון בהליכה כוללת גם נפילות, שאימון מייצר לפעמים תסכול, ותסכול הוא משהו שחשוב להתעמת אתו. אנחנו שוכחים שמגע פיזי עם מישהו מייצר תחושת קרבה ושותפות שקשה מאוד לתאר למשהו שלא היה שם. חווית קושי משותף, תסכול משותף, מייצרת תחושה עמוקה של שותפות גורל. זו אחת הסיבות (בלי להיכנס אם השרות בצבא טוב או לא) שביחידות קרביות נרקמות מערכות יחסים חוצות סטאטוסים, מעמדות, צבעים וגזעים.

אני חושב שמתוך המגע, ההתעמתות עם התחושות החייתיות שלנו, תחושת הפחד מהכאב, ולפעמים אפילו הרצון לגרום כאב, בהנחיה ותיווך נכונים אנחנו לומדים, להכיר, לשלוט, לנתב את הכוחות והדחפים שלנו למקומות טובים יותר. אנחנו הופכים לטובים יותר. אנחנו לומדים להבין שאנחנו אנושיים. שיש גבול ליכולות שלנו, שכל אחד יכול להפסיד. אבל, שאנחנו גם חזקים וגדולים יותר מהגוף הפיזי שלנו, שהנחישות שלנו יכולה לנצח ולהשיג הכל, שיש ערכים שחשובים יותר מניצחון כמו חברות, כבוד ורעות.

בגלל זה למרות הפחד מהפציעה, או מהפנס או מההפסד אני שולח את הבן שלי לשיעורי לחימה. אני חושב שהמיומנות שהוא רוכש בשיעורים הם חלק מאוד משמעותי מארגז הכלים הפיזי, המנטאלי, הרגשי שילווה אותו ל

אורך כל חייו. גם אם זה כעסקת חבילה עם כאב פיזי, או תסכול. מה שחשוב לי (גם אם זה יבוא על חשבון ההנאה והכיף , שהפכו להיות האלילים החדשים, אבל זה נושא למאמר אחר...) שהוא ילמד להתמודד עם הכאב או התסכול. בריונים, פיזיים וממשיים (כמו הערס השכונתי) או רגשיים ופנימיים (למשל הפחד או התסכול), תמיד יהיו שם. השאלה היא איך "מתמודדים אתם, ולפעמים בשביל להתמודד איתם צריך פשוט לדעת "ללכת מכות".

#fighting #martialarts #wayoflife #לחימה #אומנויותלחימה #דרךחיים

  • Team Bert Youtube
  • Team Bert Instagram
  • Team Bert Facebook

תש״ח 2, תל אביב | מייל: teambertmma@gmail.com | טלפון: 03-7303636