על פי מחקרים ישנה סבירות גבוהה יותר שלוחמי MMA, שבוחרים לחייך בזמן ה"stare down" (העמידה "פנים לפנים") לפני הקרב, יפסידו.
ה"סטייר דאון" הוא חלק בל ייפרד מהטקס ומהאווירה האופפת את קרבות הMMA בעבר ובהווה.
לפני הגונג וטרם שיגור המכות, שני הלוחמים עומדים אחד מול השני ונועצים זה בזה מבט. מבט זה אמור להוות תצוגה של ביטחון, של "אני לא מפחד", לשדר איום. ה"סטייר דאון" הוא הטריילר לקרב. הוא שאמור לגלם את כל האופי, האימונים והנחישות של הלוחם שנועץ אותו – והוא אמור לעשות זאת בשניות.
מחקר חדש ניתח תמונות מעשרות מעמדי "סטייר דאון" טרם קרבות ומצא שלמתחרים שמחייכים במהלך ה"סטייר דאון" יש סיכוי גבוה יותר להפסיד בקרב. החוקרים מייקל קראוס ודיויד חן גייסו 4 מפענחי קודים התנהגותיים (שלא היו מודעים למטרת המחקר) כדי להעריך את קיומם של חיוכים ואת מידת האינטנסיביות שלהם (עד כמה החיוך גדול בעצם) בתמונות שנלקחו מ-76 אירועי פנים אל פנים כאלה, בהם השתתפו 152 לוחמים.
חיוכי הלוחמים היו לרוב מסוג - "Non duchenne" כלומר "חיוכים מזויפים", כאלה שרק קצוות השפתיים בהם מתעקלות למעלה והלחיים לא זזות למעשה. חיוך כזה נחשב לחיוך שלא מביע עונג אמיתי. ברוב החיוכים שתועדו לא נצפו קמטוטי צחוק בצידי העיניים. לתמונות אלו הושוו סטטיסטיקות רשמיות מה-UFC וכך נוצרה ההלימה בין ההפסדים בקרבות למחייכים ב"סטייר דאונס". החוקרים למעשה רצו לבחון את ההשערה שחיוכים, כשהם קורים במהלך "הסטייר דאון", הם איתותים בלתי רצוניים של כניעות וחוסר באגרסיביות. הרבה בדומה לחשיפת שיניים בממלכת בעלי החיים.
הממצאים תאמו את השערת החוקרים – ככל שחיוכו של הלוחם לפני הקרב היה יותר רחב ו"שמח", כך סבירותו להפסיד עלתה. כמו כן נמצאה הלימה בין החייכנים הגדולים יותר לכמות הפעמים בהן הם חטפו נוק-דאון במהלך הקרב, או נמצאו בנחיתות מבחינת היאבקות והורדו לקרקע (טייק דאון) ומספר המכות שהם ספגו בסך הכל. מאידך, לוחמים עם הבעות פנים ניטרליות במהלך "הסטייר דאונס" ניחנו בסבירות גבוהה יותר להצטיין ולהיות דומיננטיים – לשלוט בקרב. במסגרת מגמה זאת הסבירות שהם ינצחו את הקרב בנוק אאוט או הכנעה עלתה גם היא.
הקישור הזה בין החיוך לאופן התפקוד בקרב הודגם באופן לא רשמי באמצעות דפוסי ההימורים של האוהדים. בהקשר זה, מהמרי MMA כבר פעלו זה שנים לפי ההנחה כי חיוכו של לוחם מעיד על כך שאינו אגרסיבי. בנוסף, נמצא שהקשר בין חיוך לתפקוד בקרב הוא ספציפי לכל קרב. כלומר לא נמצא קשר בין חיוכים טרם קרב במועד אחד לתפקוד של הלוחם המחייך בקרבות קודמים או קרבות עתידיים. במילים אחרות – חייכת ב"סטייר דאון"? סביר שתפסיד – אבל רק בקרב של ה"סטייר דאון" שחייכת בו. מעניין היה לגלות שלוחמים קטנים יותר מחייכים לעיתים קרובות יותר. נתון זה עומד בהתאם להשערה של המחקר (אם מניחים שהקטן תופס עצמו כנחות-גודל והדבר משפיע בתת מודע על תפיסת העצמי שלו באופן ששולח מסרים בלתי רצוניים – למשל חיוך – החוצה). עם זאת חשוב להדגיש כי הקשר שנמצא הוא בין חיוך לתפקוד לקוי בקרב – ואינו קשור ישירות לנחיתות גודל.
אם אנו מניחים שמבחינה תת-מודעת המוח של הלוחם עובד לפי אינסטינקטים חייתים ומשדר אותות חולשה באמצעות חיוך, כך גם מוחו של יריבו עלול לקלוט את האותות האלו. הדבר אמור לבוא לידי ביטוי אצל היריב שלא מחייך בעלייה בביטחון העצמי ובאגרסיביות. כדי לבחון את הסבירות שהשערה זו נכונה, קראוס וחן ערכו סקר בקרב 178 אוהדי MMA, בו הם נחשפו לתמונות של אותו לוחם מחייך או לובש ארשת פנים ניטראלית במהלך ה"סטייר דאון" ונשאלו לגבי הדומיננטיות של הלוחם. כמצופה עלה שלוחמים מחייכים דורגו כפחות דומיננטיים פיסית. הנשאלים הסבירו את דירוגם בכך שהלוחם המחייך נראה להם פחות אגרסיבי ועוין.
כמובן שמחקרים אלו רק משערים מה מתרחש בתוך מוחו של הלוחם בערב שטרם יום הקרב. ייתכן וחלקם מחייכים בכוונה כדי להעביר מסר של שאננות. עם זאת קראוס וחן טוענים שאם הם אכן בחרו בטקטיקה כזאת של התנהגות לא מילולית – הייתה לה תוצאה הפוכה ממה שהם קיוו: ביום שלמחרת הלוחם שהם חייכו כלפיו פשוט הגיע אגרסיבי ועוין יותר.
