המונח "עייפות מוזיאון" נטבע בשנת 1916 כדי לתאר צנימה ברמת העניין של מבקרים במוזיאון ככל שהביקור התארך.
ב1947 הוצג המונח "שחיקה" כדי לתאר ירידה ברמת העניין, תחושה של תשישות וחוסר יוזמה בעיסוקו של אדם.
אנחנו, כלוחמי ג'יו ג'יטסו, נמצאים בסיכון לחוות את שתי הצורות של התשישות הקוגניטיבית. למרבה המזל, את האסטרטגיות שפותחו על ידי פסיכולוגים כדי להילחם בתשישות זו ניתן לתרגם לאימוני ג'יו ג'יטסו בקלות.
בתחילת דרכם של מתאמנים, התלהבות יתר מהאמנות עשויה להתברר כמזיקה, אם היא מובילה לתשישות קוגניטיבית. טכניקות עשויות להיקלט ועם זאת, הן נשמרות בזיכרון ומיושמות בצורה לקויה.
פסיכולוגים בתחום "מחקרי מבקר" יודעים כי אדם שחווה עייפות מוזיאון "יבחר בעצמו לראות כל דבר באופן בלתי מושלם ועל ידי מבט חולף." במילים אחרות, הם עדיין הולכים במוזיאון, כאות למחויבות שהם עשו בשביל להיות שם, אבל כל מה הם רואים עובר ללא תשומת לב, כמו ברפרוף במגזין מבלי לקרוא אותו.
מחקרים הראו כי תשומת הלב ותוחלת העניין למבקרים במוזיאונים היא 30-45 דקות.
אחרי זה, העייפות מחלחלת והאדם יכול לעמוד מול גרניקה של פיקאסו ועדיין לשים פחות לב או להתרגש מזה לעומת שני הציורים הראשונים שהוא אולי נתקל בהם בתחילת היום.
כל אחד מאיתנו עם מעט ניסיון בג'יו ג'יטסו ייתכן שלקח חלק בסמינרים באותה הרוח. בני שעתיים שלוש שבהם השעה האחרונה פשוט מתבזבזת.
אנו עשויים ללמוד את המהלך היפה של היום קרוב לסוף, אבל מאוד לא סביר שנזכור את זה..
זוהי אחת הסיבות מדוע תרגול טכניקות חשובות ושילובים מתרחשים בתחילת השיעור. יתר על כן, למרות שאנחנו נשמח ללמוד בכל השיעורים שלנו ארבע או חמש טכניקות, אחת או שתיים הוא באמת המספר האידיאלי לכל שיעור.
לשחיקה בג'יו ג'יטסו הברזילאי יש שני מרכיבים ייחודיים: עייפות פיזית ועומס קוגניטיבי. אנחנו צריכים להקפיד לשתות כראוי, לשמור על תזונה טובה, ולקבל מספיק מנוחה בין השיעורים כדי להילחם בעייפות הפיזית. עבור עייפות קוגניטיבית לעומת זאת, מושג השחיקה הוא קצת פרדוכסלי. פסיכולוגים טבעו את המושג "אפקט חשיפה בלבד" כדי לתאר את הנפילה החדה מבחינת אנרגיה, עניין, ושמירת מידע הקשורים בשחיקה.
למרבה המזל, ישנם צעדים פשוטים מאוד שאדם יכול לנקוט כדי להילחם בחשיפה זו.
מדריך יכול להבין בראש ובראשונה את מגבלת 30-45 הדקות למעורבות קוגניטיבית מתמשכת. ברוב המקרים, שיעורי ג'יו ג'יטסו כבר מובנים להתמודד עם בעיה זו - את החימום, התרגילים שלנו, ואת לימודי הטכניקה נעשה באותה מסגרת הזמן, ואת חצי השעה האחרונה אנו שומרים לקרבות. הדבר השני שמדריך יכול לעשות הוא לצמצם את המאמץ הנפשי הנדרש כדי להבין טכניקות על ידי הצגת המידע באופן קליט. לא כל המורים מסוגלים באותה מידה ולא כל המורים צריכים להיות אלופי עולם. מורה שיכול לספק מסגרות או אנלוגיות או לשלב את הטכניקה במפת התרגילים של החניך יקל את הנטל הקוגניטיבי המונח על התלמיד. יתר על כן, אם התלמיד ייקח את היוזמה כדי ללמוד עוד, לרשום הערות, או לנסות להבין את מיקום הטכניקה בתמונה הגדולה יותר, כך הוא ירגיש פחות שחיקה. הדבר השלישי הוא להניע את התלמידים והמדריכים לעסוק בלימוד עצמו: לעודד את התלמידים באמצעות שאלות, תיקון תפיסות מוטעות, אפילו לשחק במשחקים. במילים אחרות, להציג הזדמנויות לאינטראקציה. לבסוף, והכי חשוב, לקחת הפסקות, לא להחלמה פיזית, אלא להפנמה, כמו אחרי פרק בספר ארוך, על מנת שטכניקה אחת לא תיטמע לתוך השניה.
לסיכום, כמתרגל ג'יו ג'יטסו: 1) דע כי מיכל הדלק הקוגניטיבי שלך מתרוקן ב45 דקות; 2) חשיפה רבה מדי ללא הפסקה באמת יכולה להפנות אותך נגד ג'יו ג'יטסו; 3) עיסוק בחומר על ידי שאלות יעזור לך לשמור על הידע; 4) הפסקות באימונים יעזרו לדעתך להתאושש
מקורות:
[i] Gilman, B. (1916). Museum Fatigue. Scientific Monthly, 12. 67-74.
[ii] Freudenberger, H.J. (1974) Staff burnout. Journal of Social Issues, 30(1), 159-165.
[iii] Davey, G. (2005) What is Museum Fatigue? Visitor Studies Today, 8(3), 17-21.
[iv] Haidt, J. (2006). The Happiness Hypothesis: Finding Modern Truth in Ancient Wisdom, Basic Books.
המאמר נלקח מתוך הבלוג הנהדר Through Jiu Jitsu.
