כותב: בן גלבוע
הגרעין הפילוסופי של אמ-אמ-איי הוא חופש.
המשפט הבומבסטי הזה הופך למוחשי יותר אם נבחן את ההיסטוריה של הספורט: בתחילת המאה העשרים, מהגרים יפנים לימדו אומנויות לחימה בברזיל. משפחת גרייסי ואחרים לקחו את האומנויות הקלאסיות האלו ועיצבו אותן מחדש כדי להיות פרקטיות ושימושיות, עד שהג'ו-ג'יטסו הברזילאי נולד.
ואיך בודקים אם האומנות החדשה עובדת? מנסים, או במקרה של משפחת גרייסי, מזמינים לוחמים מאומנויות שונות לקרב. קרבות אלו היו תחילת הספורט, ושמם ביטא את רוח הספורט הטרי - "וולה טודו", שזה "הכל הולך".
ב-1992 חברה משפחת גרייסי למפיקים אמריקאים וערכו טורניר וולה טודו נוסף, רק שהפעם קראו לאירוע יו-אף-סי. מאז ומתמיד תהו לוחמים ברחבי העולם מי ינצח בקרב - מומחה הקארטה, אלוף האגרוף או מתאבק הסומו? הם סוף סוף קיבלו את התשובה כאשר נציג המשפחה, רויס גרייסי, הכניע את יריביו וזכה בטורניר.
למדנו הרבה באותו לילה, ועוד המון מאז. ג'ו רוגן טוען שלמדנו בעשרים וחמש השנים שעברו מאז יותר על אומנויות לחימה מאשר במאות השנים האחרונות גם יחד, וקשה להתווכח כאשר רואים את הבדלי הרמות בין אז להיום.
מעבר לזווית ההיסטורית יש גם את הפרקטיקה העכשווית, לדוגמא - קיימות אין סוף דרכים לנצח קרב אמ-אמ-איי. הנוקאאוט היא רק אחת מהן; מיד ימין, אפשר משמאל. מרפקים, ברכיים, בעיטות. מהלומה חזקה לסנטר, מכה מדויקת לגוף. עשרות וריאציות, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על קומבינציות. כנ"ל לגבי אפשרויות ההכנעה, עצירת רופא והחלטת שופטים.
אז סבבה, חופש, אפשר לעשות הכל. עד כאן אחלה. אבל הבעיה עם החופש הזה היא שיש יותר מדי ממנו.
זאת משוואה די פשוטה - זמן הוא מצרך מוגבל, ואין מספיק ממנו. לפחות לא בשביל להיות טובים בהכל.
אם למתאגרף יש שש שעות אימון ביום לעבוד רק על ידיו, לוחם אמ-אמ-איי צריך להתאמן בשעות האלו גם בכל שאר אומנויות הלחימה, שלא לדבר על האומנות החמקמקה של השילוב ביניהם. זה בלתי אפשרי - אין לאדם יכולת להשקיע את המקסימום בכל כך הרבה תחומים שונים במקביל.
זאת בעיה גדולה, אבל הגישה הרווחת להתמודד עימה די פשוטה - אם אי אפשר להיות טוב בהכל, עדיף להיות טוב במה שחשוב. ואיך יודעים מה חשוב? סטטיסטיקה, כמובן.
ב-25 שנות קיום ה-יו-אף-סי הסתיימו יותר מ-343 קרבות כתוצאה מחניקת צוואר אחורית. כמה הסתיימו בחניקת בראבו? 3 קרבות בלבד. חניקת נינג'ה? 4. אז מה כדאי לתרגל בשיעור הבא? את המהלכים בעלי אחוזי הצלחה גבוהים, אלו שהאבולוציה הטבעית של הספורט משכה את הלוחמים להתמקד בהם.
אבל כשמתרכזים בעיקר מפספסים לא רק את התפל אלא גם את הדקויות, את האפשרויות הפחות שכיחות. ואם לוחם מוצא את עצמו בפוזיציה שלא תרגל ולא מכיר אז הוא בסכנה יותר גבוהה להפסיד. זאת חרב פיפיות, אותה מנצלים הלוחמים שמורדים בקונספט הלימוד ההומוגני.
הם גורסים שמקום לנסות להיות סבירים בהכל, עדיף להיות מומחים במשהו אחד. ברוס לי ניסח את זה כך: "אני לא מפחד מאדם שתירגל 10.000 בעיטות פעם אחת, אני פוחד מזה שתירגל בעיטה אחת 10,000 פעמים."
אחד מהעדויות הנחרצות ביותר לגישה זו היה הקרב של אדסון ברבוסה וטרי אטים ב-יו-אף-סי 142. ברבוסה הברזילאי הוא מומחה סטרייקינג בעל ניסיון של 28 קרבות מואי-תאי מקצועיים (25 ניצחונות). אז כן, הוא הרוויח חגורה שחורה בג'ו-ג'יטסו ברזילאי, אבל מעולם לא הסתיר את אהבתו הראשונה - לרסק בברוטליות את יריביו. טרי אטים הבריטי היה לוחם מבטיח, טוב בעמידה ועל הקרקע, אבל לא נפלא באף אחד מהם. הקרב התרחש בעיקר על הרגליים, וברבוסה ביסס שליטה לאורכו למרות שאטים עדיין היה שם - מכה על מכה, מהלך מול מהלך. היה, זאת אומרת, עד שברבוסה שחרר בעיטה מסובבת מדהימה ששלחה את אטים לממלכת הצללים.
זה היה הנוקאאוט הראשון בבעיטה מסובבת אי פעם ב-יו-אף-סי. עד אז אף אחד לא ראה את המהלך הזה, ולכן לא הייתה סיבה ללמוד ולהתכונן אליו. ברבוסה קרא תיגר על סטטיסטיקות והנחות היסוד של הספורט, והכניס כלי חדש למשחק.
הנה עוד דוגמא - סטיבן "ילד הפלא" תומפסון. מומחה קראטה וקיקבוקס שמשחיל בעיטות לסנטרי יריביו באלגנטיות מעוררת יראה. הוא לא צריך להיות טוב בג'ו-ג'יטסו, לא רוצה להתעסק באיך לקחת את היריב לקרקע. ההאבקות שלו מסתכמת באנטי-האבקות; איך לא להגיע לרצפה, ואם הגיע, איך לקום.
דוגמא הפוכה הוא חביב "הנשר" נרמגומדוב (תודה, גוגל). אף אחד לא יכריז עליו כסטרייקר מדהים. אפילו בהכנעות הוא לא מבריק. אבל בהאבקות? באומנות הזו לא מצאו לו מתחרה ראוי (עדיין).
כמובן שזה לא שחור או לבן. גם תומפסון מבלה שעות כל שבוע בשינון הכנעות וגם חביב הפסיק לספור את מספר הסיבובים שעשה על שק האיגרוף. ברמה של היום כולם צריכים לדעת משהו מהכל, ואף פעם אי אפשר באמת להספיק.
לוחמים רבים בוחרים 2 תחומי עניין עיקריים ובונים סביבם ארגז כלים לחימתי. טי-ג'יי דילאשו משלב בין האבקות למואי-תאי. האחים דיאז משלבים ג'ו-ג'יטסו ברזילאי ואגרוף. אפילו מומחה קרקע כמו ראיין הול משלב בעיטות קראטה בין צלילות לרגלי יריביו (זה יותר מפחיד ממה שזה נשמע, הבחור יקרע ליריביו את הברך בלי למצמץ פעמיים).
כשאין מספיק זמן, לבחור במה אתה טוב זה גם לבחור במה שאתה רע.
פעם אחרונה שדניאל קורמייר ניסה לזרוק בעיטה מסובבת הוא נראה יותר כמו בלרינה מתחילה מאשר אלוף העולם במשקל כבד (בקרב מול רוי נלסון, אם מישהו סקרן). ג'ון ג'ונס הוא כישרון-על ברוב האספקטים של הלחימה - באיגרוף לא.
אז מה ה-תשובה? הפתרון האולטימטיבי? האם זה ללמוד הכל באותה מידה, או להעדיף אספקטים מסוימים על אחרים? אולי עדיף לבנות בסיס במשהו אחד ולהוסיף מסביב?
תלוי. תלוי בלוחם, תלוי בזירת הלחימה, בנסיבות ועוד אין ספור גורמים חמקמקים. אבל אם אכריח עצמי לנסח מסקנה, היא תהיה זו: תמיד יהיה עוד מה ללמוד ואף פעם לא יהיה מספיק זמן ללמוד הכל, לכן המשתנה האמיתי כאן הוא ההספק האישי - הרצון והיכולת של הלוחם להתמיד, להעמיק ולהשקיע. בשביל זה צריך דחף, ובשביל דחף חייבים תשוקה. אז הדבר הנכון הוא לא לעקוב אחרי מספרים וקונבנציות, אלא אחרי התשוקה האינדיבידואלית של הלוחם.
אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה מוכרת - אם התשוקה היא להיות הכי טוב ב-אמ-אמ-איי, אז הרצון הטבעי הוא ללמוד הכל, ואי אפשר. והנה חזרנו לנקודת ההתחלה.
Commentaires