מאז שנות ה70 וה80 תעשיית הקולנוע חשפה אותנו לתת ז'אנר חדש בתחום סרטי הפעולה. בהמשך לתתי ז'נרים נוספים דוגמאת ה"פילמ נואר" האפל והבלשי, סרטי אומנויות הלחימה נתנו ביטוי וזרקור למהלך חייו וליכולותיו של דמות ספצית, אמן הלחימה.
לעיתים הסרטים הללו היו לא יותר מכאורוגרפיה זולה ושילוב של מאפיינים גזעניים ביחס לעמים ותרבויות מזרחיות, אבל עם כניסתו של שחקן אלמוני יחסית לתודעה האמריקאית המצב השתנה. ברוס לי שינה את כללי המשחק.
בסרטו "כניסת הדרקון" (בתרגום מאנגלית) שהופץ על ידי האחים וורנר נכנסו אומנוית הלחימה לתוך זרם התודעה המערבי. ברוס לי מהווה בעצמו חידה מעניינת בפער שבין אומנויות לחימה וסרטי אומנויות לחימה. הוא פיתח שיטת לחימה אפקטיבית שנקראת ג'ט קוואן דו, שיטה הדוגלת בלמידה תמידית, צמצום תנועתי, תקיפת נקודות תורפה, ועזיבה של מתודות מסורתיות שמתעסקות בעיקר בשמירת המסורת. משהו שדומה הרבה יותר לקרב מגע המודרני, מאשר לקונג פו שמופיע בסרטיו. אבל ברוס לי היה גם אמן שיווקי, ובעל אינטואיציה בריאה בפסיכולוגית המונים, או לפחות בטעם של שלהם בקולנוע. סצנות "לחימה קרובה" או "לחימה מבוססת מציאות" (השמות המקצועיים לקרבות על בסיס מגע קרוב) שישאפו להיות ריאלסטיות יהיו די מכוערות כי קרב אמיתי הוא קרב מכוער! בוא נקבל את זה כסוג של אקסיומה. ברור שיש יוצאים מהכלל, אבל בחיים האמיתיים, לכל הקפיצות, מכות הפוכות בסיבוב, והתקפות בודדות שפשוט משתקות בן אדם (שלא לדבר על קרבות של מספר תוקפים על מתגונן אחד) אין זכות קיום. זה פשוט לא קורה. מרווח הטעות הוא כל כך קטן, ורמות הסטרס הן כל כך גבוהות, שאנו חוזרים (גם אנשים מיומנים) לאינסטיקנטים מאוד בסיסים. התקפות פרועות חסרות כל סדר, מלחמה חסרת פשרות על אחיזות, נקודות תורפה, נשיכות, דם.
אלו לא החומרים שמהם עשויים שוברי קופות. אז את כל זה צריך לעדן, להפוך את זה ל"בליע" לחיך המערבי העדין. אנחנו גם צריכים לזכור שקולנוע באופן כללי הוא פנטזיוני. במיוחד הוליווד. אנחנו כצופים רוצים פנטזיה בה הטובים מנצחים
את הרעים, העני מתעשר, וכולם חיים באושר ובעושר. תשאלו כל אמא שהילד שלה הולך לבית ספר יסודי ממלכתי והיא תגיד לכם שזה לא ככה.
אבל ברוס ידידנו מצליח בעזרת הכריזמה וההבנה שלו לשלב איכשהו בין שני הקטבים. פה למשל באחת הסצנות היותר משעממות בסרטי הלחימה שלו הוא מייצר אמירה ביחס למשהו שכל אמן לחימה ולוחם מבין כבר בפעמים הראשונות על המזרון. ממש קשה לנצח מישהו שיותר ממך. יותר מה אתם שואלים? יותר גבוה, יותר חזק, יותר כבד. טכניקה יכולה לפצות עד גבול מסויים ואז ליכולות הפיזיות יש תפקיד חשוב. ברוס לי פוגש את היריב הכי לא טכני שהוא פגש אי פעם (קארים עבדול ג'אבר בהופעה אורח מזעזעת) באחת הסצנות הכי ארוכות שלו. למה? כי לפצח לוחם ארוך ממך, בעל יכולות פיזיות טובות יותר בכמה רמות זה מאוד קשה. מאוד. בגלל זה ברוס מדבר לעצמו בראש (ועוד נגיע לזה תכף באריכות...) התיסכול שבהתמודדות הזאת מולידה סוג של כיעור, שזה אגב מה שאנחנו רואים הרבה פעמים בהתנגשות שבין אדם מיומן לכזה שהוא סתם :"חיה רעה"- קרב שאין בו אסטטיקה, הרמוניה או סדר.
אז על מה בעצם אנחנו קוראים בכתבה הזו? אני רוצה לתת פרספקטיבה רחבה יותר על אספקטים ריאליסטים בתוך סצנות של לחימה. לבחון את המימד המנטאלי, הטכני והאישיותי של לוחם, פנטזיה מול מציאות בראייה מקצועית. אל תצפו לקבל פה רצף של בעיטות בסיבוב, אבל אולי כן לקבל הצצה לתפיסה שונה של ניתוח לחימה.
נתחיל בסצינת הלחימה הטובה בכל הזמנים...
ועכשיו ברצינות, אנחנו כצופים, רוצים בכל כוחנו לאמץ את הנרטיב שאמן הלחימה, הלוחם הוא בעל כוחות על אנושיים ויכולות שלא ניתן להסביר בעזרת כללים פיזיקלים. אנחנו נמשכים לתפיסה הלא מציאותית הזו. היא משמרת איזה נרטיב נסתר בתוכנו, על "על אנושיות". אנחנו רוצים להאמין שיש משהו "על טבעי", סוד נסתר, שמישהו- "מאסטר" יכול לגלות לנו. עדיף אגב שהסוד הזה לא יכלול הרבה עבודה קשה, כי הכי טוב זה לקבל איזו אמת נסתרת שחוסכת זיעה, דם וכאב.
קימבו סלייס הוא אמרגן של קרבות רחוב, שמצלם את הקרבות שלו במצלמה חובבנית. הוא גם הפך ברבות הימים לתופעה אינטרנטית וללוחם MMA פעיל (אנחנו שוקלים להקדיש כתבה לאחד הקרבות הקרובים שלו מול לוחם רחוב אחר בשם dada 5000. כן, בדיוק...). בפועל כך זה נראה כשלוחם רחוב שמתעסק רק בלחימה פוגש אמן לחימה שמתעסק בעיקר באומנות של לחימה
את הפער הזה שבין המציאות (הכואבת, מאוד), לבין הפנטזיה, אני רוצה שנשמור וננסה לאזן דרכו את הסצנות הבאות.
הסמוראי האחרון, ולמה לשחק עם חרבות מעץ?
הסצנה הזו היא אפילו לא סצנה של קרב, אלא סצנה של אימון של קרב, ובכל זאת היא מכילה כל כך הרבה אלמנטים אמיתיים בתוך העטיפה הטום קרוזית שלה. כל לוחם עם רקע נרחב בלחימה יוכל לדבר איתכם על מצב מנטאלי של שליטה. המצב שבוא אתה והתנועות הופכים להיות כמעט אחד, מצב בו אתה לא צריך לחשוב על מה לעשות ולשדר לגוף לעשות את זה. אתה פשוט נוכח. ההתעלות הזו, מעבר לאגו, מעבר לתסכול, לכעס, לכאב, היא מה שכל כך קשה בלחימה. כשאתה מפסיד, זה לא רק צורב בנפש זה גם שורף בגוף, והכאב הזה מושך את כל המודעות שלך והופך אותך לחיה שנלחמת על אויר. לוחמים מנוסים מצליחים להתעלות מעל לתחושות הללו. זה לא הופך אותם לעל אנושיים, רק לכאלה שהם לא חייתים. הם בשליטה על התודעה ועל גופם. הסצנה הזו מקפלת את תובנות הללו למספר שניות.
בונוס נוסף בסוף הוא מנוד הראש הקטן של הסמוראי. תפיסה מזרחית של הכרת המחוות הקטנות. החל מסימת דגש מטורפת לניואנסים קטנים וכלה בעשרות מחוות וג'סטות של הוכרת תודה וכבוד, למסורת ולמורה. כל מי שהיה ביפן, הזיע את נפשו ודימם את רוחו על מזרון האימונים מכיר את הרכנת הראש הקטנה הזו של המורה, שמבטאת הכרה ענקית ביכולות שלך.
שרלוק הולמס – הקול שבראש
גם פה אני רוצה לייצר שתי פסיעות לאחור בתוך העטיפה הוליוודית. בתוך כל לוחם יש מספר קולות. הפחד, ההגיון, התעוזה, החיה. אצל כל לוחם הקולות הללו משתנים ותורמים לאופן שבו הקרב מתנהל. כל לוחם מנסה תוך כדי קרב לסמלץ (לייצר סימולציה) בתוך ראשו של מהלך הקרב. הרבה פעמים זה נעשה בצורת שאלה או הנחה - "אם אני יעשה X , אז היריב שלי יעשהY ?" ככל שאתה כלוחם יודע לסמן את התשובות הנכונות בתוך הנעלמים, אתה יודע לתכנן טקטיקה ואסטרטגיה כדי לנצח את העימות. בגלל זה עשרות אלפי החזרות על כל מיני תנועות וסימולציות קרב. כדי שברגע הנכון לא תצטרך לחשוב והגוף שלך פשוט יידע את התשובה. בסצנה הזו שרלוק הולמס מדגים את הקול הפנימי שמייצר הבנה לגבי התרחשות בזירת הלחימה. הסצנה מסתיימת ומזכירה לי אחד ממאמני האגרוף שלי שאני הכי מעריך, סרגיי. סרגיי הוא אלוף עולם באגרוף, וטכניקן מדהים. ופעם אחת הוא אמר לי משהו שפשוט נדבק אלי. בקרב אימון שכלום לא הלך לי בו הוא אמר:
"תנסה לעבוד טכניקה, אבל אם טכניקה לא הולך, פשוט תלך מכות"
הפרשנות שלי למשפט היא שתמיד תנסה שהדברים יהיו טכנים, יפים, הרמוניים, אבל אם זה לא יוצא, תעשה מה שצריך כדי שהיריב לא ינצח. תחזור להיות חיה.
לחימה בתנאים משתנים- The Bourne Ultimatum
חלק מההטעיות בסרטים ההוליוודים שבדרך כלל הקרבות מתקיימים בזירות אידיאליות. מרחבי לחימה פתוחים, הרבה מרחב, אור, משטח ישר ונוח. ממש כיף להלחם. כשצריך להוסיף איזה כלי נשק, תמיד תהייה איזה סכין קומנדו או חרב סמוראי ממש מעבר לפינה. ג'ייסון בורן מספק כמה תובנות בסצנה הבאה מ2007. קודם כל שקרב מול יריב שכול הוא קרב קשה. אתה נפצע, מדמם, מחרחר ולא תמיד יכול לייצר סיום אלגנטי. שנית, זירת הלחימה ברוב הפעמים תהייה קשה ומשתנה. חללים צפופים שישאירו מקום להתקפות לא קונבנציונאליות. מרפקים ברכיים, חניקות הטלות. מה שאנחנו נוהגים לכנות קרב מלוכלך, או במילים אחרות יכולות אילתור. כל מה שזמין במרחב הלחימה הופך להיות כלי נשק, תשתמש במה שיש באופן הכי אפקטיבי. המעבר הזה בין תצורות וטווחי לחימה הוא סממן לאותנטיות. בסצנת הסיום כשהמתנקש הכי טוב בעולם הורג את אחד היריבים הקשוחים ביותר שלו, בתוך שירותים, עם מגבת מסריחה, כשהוא מדמם, יש פה אמירה. להלחם באמת זה פשוט חרא!
אל תיגע בי טינופת.... Haywire; Hotel room fight
הסצנה הזו מתחילה כמו עוד סצנת "גבר הולך להתעלל באישה" אבל האישה הזו היא ג'ינה קארנו - לוחמת MMA מקצוענית שעשתה סוג של הסבה לסרטי פעולה עוד לפני שרונדה ראוזי חשבה על העסק. מה שאני אוהב פה שיש עבודה טכנית על השתחררות ממצבי לפיתה וחביקה ששכיחים במקרים של התקפות מיניות. אני לא נכנס לקטע של איזה טכניקה עדיפה. אני גם לא נכנס לזה שבמבט שני הרבה מאד מהסצנות הן עם ערך מוסף מיני, קצת קשה לי שלוקחים תרגיל לגיטימי כמו חניקת משולש (החניקה שבה ג'ינה מסיימת את הקרב ) ומכניסים לה כל מיני קריצות מיניות. אני כן אוהב לראות לוחמת שמשתמשת בחפצים בסביבה וקרב שטווחי הלחימה בו מתערבבים (בעיטות, לפיתות, חניקות, טכניקות קרקע). זה קצת נראה כמו שיחזור מעוות של זירות MMA, אבל אמרנו כבר שזו הוליווד, וזה צריך למכור. אז לפחות שיהיה יותר ריאלי מפנטזיונרי...
אני רוצה לסכם בזה שאני לא איש קולנוע מקצועי. אני איש לחימה, וככזה התפיסה שלי ביחס ללחימה מגובשת, והתפיסה שלי ביחס לקולנוע חובבנית. ניסיתי להביא סצנות לחימה שמחדדות אמירות מסויימות ביחס ללחימה מבוססת מצבי אמת. אשמח לשמוע, ולהרחיב את תפיסתי ביחס לנושא, כך שאם יש לכם סצנות מענינות נוספות או בכלל אמירות ודיונים שתורמים לשיח המאוד רלוונטי הזה בימינו אנו, יותר מאשמח להחשף אליהן...