שלום לכן, שמי איה ואם אתן קוראות את השורות הללו כנראה שהסתקרנתן מספיק...

אני בת 43, אמא לשלושה ילדים ובעלת סטודיו לריקוד לילדים מזה כעשור.

​

עוד לפני שהיה לי סטודיו משלי נדדתי ברחבי הארץ (גדרה-חדרה...) כמו בוגרות רבות של מסלולים שונים להוראת מחול, חיפשתי את דרכי בתוך השדה הרחב שנקרא "הוראת מחול" מתוך החיפוש נפגשתי באוכלוסיות רבות ומגוונות של ילדים מכל המגזרים ובכל הגילאים, משכבות סוציו-אקונומיות שונות, ובהגדרות שונות של

קשיים / מוגבלויות ואתגרים התפתחותיים.

​

פגשתי מנהלות סטודיו, רכזות תוכניות ועוד נשים רבות שראיינו אותי, צפו בי מלמדת, גם הן שונות אחת מהשנייה.

​

לא מעט פעמים נתקלתי באמירה כמו "תעשי שיהיה להן כיף", "זה לא צריך להיות רציני", "הכי חשוב שיהיה להן כיף".

​

תמהתי בליבי על האמירה הזאת - ומאז אני מפצחת את החידה של מה זה כיף?

​

מתוך ההשתפשפות בעולם ההוראה בעיקר של הגילאים הצעירים החל לבצבץ לו צורך נוסף להעמיק עוד קומה מטה ולהרחיב את היריעה מהוראה לטיפול, זה לא קרה במקרה, אלא, תולדה של רגעים רבים בהם חוויתי מה קורה לילדות בזמן שהן רוקדות לצלילי מוסיקה מסויימת או עוקבות גופנית אחר סיפור שאני מספרת, רגעים יקרים אלו הפכו אותי כמורה לנוכחת יותר, חדה יותר ביכולת שלי לזהות שקורה פה משהו אחר, והילדות עוברות בתוך השיעור ממימד גופני למימד רגשי חוויתי ועל הרצף הזה מתקיים סוג של טיפול. לא במובן הרגיל.

​

אז סיימתי תואר שני בטיפול בתנועה וגיליתי זוויות התבוננות מאוד מעניינות על תנועה של ילדים שנתנו לי כלים להרחיב ולהעמיק את המבט שלי כמורה לילדים צעירים.

​

היום, יש לי סטודיו של ילדות מגילאי 3.5 ומעלה שמגיעות לא רק כדי ללמוד טכניקה של ריקוד (לצורך זה יש המון המון המון מסגרות) הן מגיעות גם כדי לחוות יותר רגעים שבהם הריקוד, התנועה עוברת בין המימדים

לשמחתי גיליתי שזה רלוונטי בכל גיל... השקט המופלא שיש בהתלכדות של רגש עם תנועה / צורה הוא צורך מהותי פנימי שנובע מעולמות של יצירה והבעה ואלו העולמות שמעניין אותי לחקור בתוך מסגרת של שיעור מחול עם ילדים.

​