כל אומנות לחימה צריכה לספק בבסיסה את היכולת להתגונן במצבי אמת, ודי ברור שכל אומנויות הלחימה התפתחו מהצורך הבסיסי להתגונן ולהילחם במצבי אמת, אך איפשהו לאורך הדרך הרבה מאומנויות הלחימה החלו להכניס תחרויות כחלק בלתי נפרד ממטרות האימון. אפשר לראות זאת בברור בעולם ה BJJ- הג'יו ג'יטסו הברזילאי לדוגמה. משפחת גרייסי פיתחה או יותר נכון שיפרה את הג'יו גי'טסו המסורתי למטרה אחת- להתגונן כנגד תוקף גדול וחזק יותר. לעומת זאת, בשנים האחרונות עם הצמיחה המטאורית של הספורט ניתן לראות הרבה טכניקות שכנראה לא יעבדו ברחוב, וישנם הרבה מהמכונים שמתעסקים יותר בניקוד מאשר בלחימה. הרי באיזה עולם הדבר הראשון שאנשים שרוצים ללכת מכות עושים זה לשבת על התחת (סיטואציה די שכיחה בתחרויות BJJ כאשר שני המתחרים מושכים גארד בו זמנית).
בהקשר זה צריך לשאול האם הכנסת תחרויות כחלק ממטרות האימון יסייעו או יפריעו ליכולותיו של התלמיד להתגונן במצב אמת?
באינסטינקט הראשוני (שלי בכל אופן) נראה כי הכנסת תחרויות יפחיתו מיכולתו של התלמיד להתגונן במצב אמת. ברחוב אין חוקים ואין מגבלות, ואם מתרגלים להילחם במסגרת חוקים מסוימים כנראה שלא נדע כיצד להגיב לכל דבר שנופל מחוץ לחוקים. הרי די ברור שלמתאגרף יהיה מאוד קשה להתמודד עם בעיטות, וללוחם טיקוונדו יהיה קשה מאוד להתמודד עם אגרופים ושניהם יהיו פשוט אבודים אם הקרב ייגרר לקרקע. אני מסכים שלוחם MMA ששולט במספר רב של דיסציפלינות ידע לתת פתרון כמעט לכול סיטואציה, אך בסופו של יום גם לוחם MMA מתאמן לתחרות, אפילו בקרבות ה UFC הראשונים שלא היו קטגוריות משקל, הגבלת זמן והיה מותר לנגוח, למשוך בשיעור ולהכות במקומות מוצנעים, אפילו זה לא באמת רחוב. עדין הלוחם יודע מתי הקרב מתחיל, הוא יודע בוודאות שילחם מול יריב אחד והוא גם יודע בוודאות שלא תישלף סכין או אלה באמצע הקרב, מאפיינים שבהחלט צריך לקחת בחשבון בקרב רחוב. למה אני מתכוון? הרי אחרי אירועי ה UFC הראשונים היה די ברור שלהוריד את היריב לקרקע זה הדרך הכי בטוחה ויעילה לנצח את הקרב. אבל לקחת מישהו לקרקע בקרב רחוב זה הדבר האחרון שצריך לעשות. והסיבה לכך היא די פשוטה- אף פעם אי אפשר לדעת אם יש עוד תוקפים. ברגע שמורידים מישהו לקרקע הפוקוס הופך להיות מאוד צר, ולכן קשה לראות אם יש תוקפים נוספים, וכמובן שאם אכן יש תוקף נוסף נהיה בבעיה רצינית.
אם כך, אולי עדיף פשוט לא להכניס תחרויות לעולם אומניות הלחימה ולהישאר נאמנים ללימודי הגנה עצמית בלבד ולחימת רחוב?
אולי על פני השטח זה נראה כך, אך היתרונות בעריכת תחרויות כחלק ממתודת האימון מכים את שורשיהם עמוק לתוך הקרקע. לחימה, קודם כל ומעל הכול, זה עניין מנטלי. מעבר לכל יכולת טכנית או פיזית, היכולת להתמודד עם הפחד עם הלחץ והכאוס, לשמור על קור רוח ולהגיב בצורה הנכונה היא המעלה החשובה ביותר שלוחם צריך לסגל. ואין סיטואציה שמציפה את התחושות הללו יותר מאשר תחרות. הידיעה שאתה הולך להיכנס לזירה או כלוב ולהילחם מול יריב שהתאמן בדיוק כמוך, כאשר אנשים צופים בך, שאתה מבין שישנה אפשרות סבירה שתיפצע ואפילו גרוע מכך, זה פשוט מפחיד. מספיק לשמוע לוחמי UFC וותיקים שמדברים על הלחצים והפחדים שלפני קרב להבין עד כמה מדובר בסיטואציה מפחידה. וכמו כל כישור, כישורים מנטליים זה משהו שניתן לשפר על ידי אימון.
מעבר לכך, הכנה לתחרות לא דומה לשום מסגרת אימונים אחרת. העובדה שיש מטרה מוחשית, שיש יריב שמתאמן קשה בדיוק כמוך, שרוצה לנצח בדיוק כמוך, הידיעה שהיריב הנו אדם מאומן ולא "סתם מישהו מהרחוב" מעלה את רמת האימונים לרמה שללא הגורמים שציינתי ספק אם ניתן להגיע.
כמובן, שככל שהחוקי התחרות יותר מדמים מצב אמת יהיה קל יותר ללוחם להתמודד עם מצב תקיפה ברחוב. אך גם כאשר מסכימים על סט חוקים יותר מוגבלים היתרונות בעריכת תחרויות לא הולכים לאיבוד. קחו לדוגמא תחרויות קארטה, אותן תחרויות שמסמנים פגיעות ומקבלים ניקוד ואף פעם לא ברור מה היה קורה “אם”, ואז תסתכלו על הצלחה של לוחמים שבאו מהרקע זה בזירת ה MMA, לוחמים כמו ליוטו מצ'ידה, סטיבן תופסמן, מיקל פיג' וונום ועוד אחרים. אפשר לראות את התופעה גם אצל מתאבקים שפתאום הופכים להיות סטריקרים מפחידים. מה שאני מנסה לומר זה כאשר אתלט שמתאמן לקראת תחרויות ומעלה את הרמה שלו למקום הגבוה ביותר שהוא יכול, לעשות את ההשלמות ולקחת את הכישורים לתחומים חדשים זה יחסית פשוט. לעשות את ההפך, כלומר להגיע לרמת הכישורים הגבוהה ביותר שניתן ללא תחרויות, זה כמעט בלתי אפשרי.
Comments