מאת: אסף סיטנר
הערה מקדימה: הכותב אינו רופא, פרמדיק, מדען מכל סוג או סטודנט באחד התחומים הקשורים.
שלום, אוהדים יקרים, וברוכים הבאים לעולם המוזר, המעניין, המצחיק והמדכא (ולעתים קרובות כולם גם יחד) של הסמים ב-MMA.
אכתוב כאן באופן כללי על הסמים הנפוצים, ואנסה למנות בסוף כל חלק דוגמא למקרה ידוע של שימוש בסם הנ"ל על-ידי לוחם MMA. אז איפה נתחיל? עם הקלאסיקה.
סטרואידים
סטרואידים הם שם כללי לקטגוריה מסוימת (או מקבץ מסוים של קטגוריות) של מולקולות, שקשור למבנה אטומי ו/או אופי כימי אחר. תת-הקבוצה שמעניינת את אוהדי הספורט (ומעניינת עוד יותר את הספורטאים ורופאיהם) היא זו של הסטרואידים האנבוליים. באופן כללי, סטרואידים אנבוליים הם קבוצת סטרואידים בעלי אפקט דומה לזה של ההורמון הזכרי טסטוסטרון (או אפקטים זהים, כי טסטוסטרון בעצמו נחשב לסטרואיד אנבולי). לטסטסוטרון יש מגוון של אפקטים על הגוף, יותר מידי מכדי למנות כאן, אבל הסיבה הראשית שאתלטים מכל הסוגים משתמשים בו ובסטריאודים אנבוליים אחרים היא שההשפעות שלהם עוזרות לגוף להתאושש פיזית אחרי מאמץ.
מה זה אומר למעשה? שספורטאי שמשתמש בסטרואידים יכול להתאמן בעצימות גבוהה יותר, למשך זמן רב יותר, ובצורה תכופה יותר, בגלל שהגוף שלו צריך הרבה פחות מנוחה משל ספורטאי "נקי".
הסרט התיעודי המצוין "Bigger, Stronger, Faster" (משנת 2008) מבהיר לצופים שהמיתוס אודות הספורטאי שמשתמש בסטרואידים ומתנפח בצורה פלאית בלי העבודה הקשה שגוי מיסודו: הספורטים שנמצאים על סטרואידים עובדים הרבה יותר קשה מחבריהם הנקיים, כי מה שהסטרואידים עושים הוא לאפשר לספורטאי את המאמץ האדיר הנוסף הזה (וגם את התוצאות שבאות יחד איתו), והיכולת הפיזית הזו היא שהופכת את השימוש בסטרואידים ללא-הוגן.
הסוגייה של שימוש בסטרואידים הפכה לקצת יותר סבוכה כשהשימוש בטיפול רפואי מעורר מחלוקת בשם TRT (Testosterone Replacement Therapy) התחיל להפוך נפוץ בקרב לוחמי MMA. הטיפול נועד במקור לאנשים (בעיקר גברים) עם בעיות חמורות של מחסור בטסטוסטרון. הרעיון בטיפול, ששמו בתרגום חופשי הוא "טיפול החלפת טסטוסטרון", הוא שרופא יזריק למטופל טסטוסטרון בכמות שתאזן את רמת ההורמון הזכרי בגוף שלו עד לרמה הנורמלית, אבל לא יותר מזה. אז מה הבעיה?
בקצרה: אין באמת דבר כזה "רמת טסטוסטרון נורמלית" אחידה, לכל אחד יש רמה נורמלית אחרת, וכמות הטסטוסטרון בגוף של אדם משתנה בהתאם לכל מיני גורמים. בנוסף לזה, החשש המרכזי של אוהדים ועיתונאים היה שהלוחמים שקיבלו אישור לשימוש ב-TRT לא באמת סובלים ממחסור רציני בטסטוסטרון.
רמה באמת נמוכה של טסטוסטרון נובעת בדרך-כלל ממחלות חמורות או טראומות אחרות, אבל לוחמי ה-MMA שביקשו אישור רפואי להשתמש ב-TRT מהגופים הרגולטוריים השונים (בראשם וועדות אתלטיקה כמו זו של מדינת נבאדה בארה"ב) היו בעיקר כאלו שהגיעו לשנותה-30 של חייהם, תקופה שבה רמת הטסטוסטרון מתחילה לדעוך באופן טבעי ומתון אחרי שהיא מגיעה לשיאה בשנות ה-20 של גבר מצוי ממוצע. החשד היה שלוחמים פשוט משקרים לגבי החומרה של בעיות הטסטוסטרון שלהם, ומוצאים גורם רפואי שיתן להם פתק לוועדה כדי שיקבלו פטור, וכך זוכים ליתרון משמעותי שאין לאחרים, כי הם יכולים עכשיו להזריק לעצמם סטרואידים בחסות החוק. בנוסף, היו חששות שלוחמים לא מקבלים מהרופא רק את הכמות הנדרשת כדי להעלות את רמת הטסטוסטרון שלהם ל"נורמלי" (שוב, אין ממש "נורמלי" אחיד כאן), אלא מזריקים הרבה יותר: או כדי להעלות את עצמם לרמה גבוהה בהרבה מהממוצע, אבל שנמצאת בגבול החוקיות (וועדות אתלטיקה נותנות מרווח מסוים כדי ללכת לקראת אתלטים בבדיקות סמים, כנראה כדי שלא להכשיל אוטומטית מישהו שבמקרה רמת הטסטוסטרון שלו גבוהה באופן טבעי וכו'), או לרמה שהיא בלתי חוקית בעליל.
הלוחם הידוע ויטור בלפורט (Vitor Belfort) הפך לסמל הלא-רשמי של השימוש ב-TRT במהלך 2013, שנה בה ניצח ב-T/KO (נוק-אאוט או נוק-אאוט טכני) שלושה יריבים מוערכים ב-UFC (למי שלא מכיר: UFC – Ultimate Fighting Championship, ארגון ה-MMA המצליח בהיסטוריה והגדול בעולם כיום), כאשר הוא נראה משמעותית רענן ושרירי יותר משהיה לפני-כן. השינוי הפיזי של בלפורט, הצורה המרשימה בה ניצח יריבים מוערכים, האישיות המשונה, והסירוב שלו לדבר על הסוגיה של השימוש שלו ב-TRT עם גורמי עיתונות, שיקפו בעיני רבים את הפארסה שה-TRT היווה בספורט ה-MMA. כפי שאמר עיתונאי MMA מפורסם: היו שם אתלטים מקצוענים, שמתחרים עם הטובים ביותר בעולם בספורט שלהם, והם באו לפני וועדות אתלטיקה ואמרו בקול בכייני: "האשכים שלי לא עובדים...". לשם השוואה, הסוכנות הבין-לאומית למלחמה בסמים בספורט WADA (World Anti-Doping Agency), שהיא הסמכות העולמית העליונה בתחומה ומכתיבה את הסטנדרטים האולימפיים (בין השאר), מציבה רף כל-כך גבוה למתן פטורים ל-TRT שמתוך 5,892 גברים שהתחרו באולימפיאדת 2012, לא ניתן אפילו פטור אחד כזה.
עיתונאי MMA מפורסם (אחד אחר, לא ההוא ממקודם) אמר שלהבנתו, זה כמעט בלתי אפשרי להשיג פטור ל-TRT מ-WADA כל עוד אתה בכלל מחזיק בזוג אשכים.
בפברואר 2014 החליטה וועדת האתלטיקה של נבאדה (NSAC – Nevada State Athletic Commission) בצעד מפתיע לאסור את השימוש ב-TRT במדינה. נבאדה נחשבת לוועדת אתלטיקה חזקה מאוד בארה"ב (מה שנותן לה גם השפעה מחוץ למדינה) בכל מה שקשור לספורט קרבי, ולכן היה מיד ברור שזמנו של ה-TRT חלף בעולם ה-MMA. וועדות אתלטיקה אחרות מיהרו להצטרף להחלטה של נבאדה, וגם ה-UFC אסרו על השימוש בטיפול על הלוחמים שלהם במקומות בהם אין רגולציה חיצונית. וכך זכו אוהדים רבים לעדנה קלה, כשיכלו לומר סוף-סוף RIP ל-TRT.
מקרה ידוע, סטרואידים רגילים: הלוחם ג'וש בארנט (Josh Barnett) נתפס שלוש פעמים בקריירה שלו על שימוש בסטרואידים: בפעם הראשונה משום-מה לא נפסל ניצחון שלו ב-UFC (הוא הוזהר על-ידי וועדת האתלטיקה של נבאדה), והוא קיבל קרב על התואר במשקל כבד מול רנדי קוטור. בארנט ניצח והפך לאלוף החדש, אבל התואר נשלל ממנו אחרי שבבדיקות שאחרי הקרב...הוא נתפס על שימוש בסטרואידים. אבל רגע – זה עוד לא הכל! השיא הגיע כנראה כשבארנט היה אמור להילחם בפידור אמיליאננקו הגדול (Fedor Emelianenko, לוחם MMA רוסי, נחשב במשך שנים ללוחם הטוב בעולם משקל כבד, היה האלוף במשקל כבד של ארגון Pride היפני במשך שנים, עד לסגירת הארגון) ב-2009, כש"הקיסר האחרון" (הכינוי של אמיליאננקו) עוד היה בשיא תהילתו, באירוע של ארגון "אפליקשן" (Affliction) השאפתני. 11 ימים לפני האירוע הודיעה וועדת האתלטיקה של קליפורניה (CSAC – California State Athletic Commission), בה האירוע היה אמור להיערך, שהיא לא תספק לבארנט רשיון להילחם בעקבות כישלון שלו בבדיקת סמים. האירוע כולו בוטל וארגון אפליקשן, שלא היה מסוגל כנראה לספוג את המכה הכלכלית של נפילת האירוע, התפרק לא הרבה לאחר מכן.
מקרה ידוע, TRT: את ויטור בלפורט כבר הזכרתי, אבל האם ידעתם שטוד דאפי (Todd Duffee), בן פחות מ-30, קיבל בזמנו אישור לשימוש ב-TRT? טוב, זה טבעי ומתבקש, כל אחד יכול לראות ממבט אחד על 107 הק"ג השריריים (שמתוחים על 191 ס"מ) של האיש שהופיע על השער של המגזין "Muscles & Fitness" ("שרירים וכושר") שהוא לא בקו הבריאות.
משתנים (מהמילה "שתן", לא מהמילה "שינוי")
חיתוך משקל הוא חלק משגרת התחרות ב-MMA. לוחמים נלחמים כמעט תמיד בקטגוריית משקל נמוכה ממשקלם הטבעי, על-ידי תהליך שבו הם מייבשים את הגוף שלהם ביום השקילה, מורידים מספר ק"ג של נוזלים, נשקלים במשקל התקין ואז מחזירים את הנוזלים לגוף שלהם לאחר השקילה הרשמית (בין השקילה לקרב יש הפרש של כ-24 שעות). לפעמים החיתוך הוא קשה, ולוחמים בוחרים להשתמש בקיצורי דרך: לוקחים חומר משתן ומוציאים כך נוזלים מהגוף. הצרה: זה אסור, ומספר לוחמים כבר שילמו על כך.
מקרה ידוע: אחרי קרב ב-UFC 150 ג'ייק שילדס (Jake Shields) נכשל בבדיקת סמים והניצחון שלו על אד הרמן (Ed Herman) הפך ל- No Contest (המקבילה הרשמית ל"אין משחק" – תוצאה שניתנת לקרבות שלא ניתן להעניק בהם ניצחון לאף צד, או להכריז על תיקו). משום-מה תוצאות הבדיקה המפורטות לא נמסרו לציבור וגם שילדס שמר על שתיקה (יתכן שכחלק מהסדר עם הגוף המפקח בקולורדו, בה נערך האירוע). רק לאחרונה, יותר משנתיים אחרי המקרה, שילדס הודה שהשתמש במשתנים כדי לחתוך משקל לפני הקרב.
HGH
HGH, הורמון גדילה אנושי (Human Growth Hormone), מאפשר לספורטאים להוסיף מאסת שריר "רזה" (כלומר, למיטב הבנתי הלא-מדענית-בעליל, הוספה של מסת שריר בלי הוספה של מסת שומן לגוף), ולהימנע או להתאושש מפציעות במהרה. עד לאחרונה לא התגלו מקרים של שימוש ב-HGH ב-MMA, ככל הנראה כי קשה לאתר אותו בבדיקות (הוא גם מתפנה מהגוף יחסית מהר), וכי הוא כנראה יקר יותר מסמים משפרי-ביצועים אחרים.
מקרה ידוע: הלוחם קאנג לי (Cung Le) נתפס על HGH אחרי הפסד למייקל ביספינג (Michael Bisping) באירוע UFC שנערך במקאו. תוצאות הבדיקה לא הפתיעו רבים, כי לפני הקרב הופצה תמונה של לי בה הוא נראה כמו בודיבילדר, עם ורידים בולטים ושרירים מתפרצים, בניגוד למראה הרגיל שלו – אתלטי אבל עם שכבת שומן קלה. לי התעקש שהוא לא אשם, עירער בפני ה-UFC וטען שהמעבדה שה-UFC שכר כדי לבדוק את הלוחמים לא אמינה מספיק. הנהלת ה-UFC, שכנראה באמת פישלה בחירת המעבדה, ביטלה את ההשעיה שקיבל לי בעקבות הבדיקה.
EPO
הסם אריתרופואטין (Erythropoietin) גורם לגוף לייצר יותר כדוריות דם אדומות, שמעבירות חמצן לתאים. יותר כדוריות אדומות->יותר חמצן בתאים-> סיבולת גבוהה יותר. הסם היה ידוע כנפוץ בקרב רוכבי אופניים, אבל לאחרונה התחילו גם לוחמי MMA להיתפס בשימוש בו.
מקרה ידוע: צ'ייל סונן (Chael Sonnen) היה אמור להילחם ב-UFC 175 נגד ואנדרליי סילבה (Wanderlei Silva), אחרי שהם אימנו אחד נגד השני עונה של האולטימט פייטר: ברזיל (האולטימט פייטר היא תוכנית ריאליטי של ה-UFC, בה הם מביאים לוחמים מבטיחים, נותנים להם לגור יחס בבית גדול במשך כמה שבועות בלי קשר עם העולם החיצון, ועושים ביניהם טורניר שבו המנצח זוכה בחוזה מובטח ב-UFC). סילבה נתפס בפרשייה מביכה בה ברח מבדיקת סמים, והוחלף מול סונן בויטור בלפורט. סונן לעג לסילבה לא מעט על הבריחה המוזרה שלו...ואז נכשל בבדיקת סמים בעצמו. סונן הודיע על פרישה מ-MMA, תוך-כדי הסברת הכישלון בכך שהשתמש בכל מיני תוספים שהם על גבול החוקי, שמטרתם לפיו הייתה לעזור לפוריות שלו כדי שיוכל להכניס את אישתו להריון ולהקים איתה משפחה. במילים אחרות "אדוני השופט, רציתי לשפר את הביצועים שלי במיטה, לא בזירה". כמה שבועות אחר-כך נודע שסונן נכשל בבדיקה נוספת (הדגימות נלקחו לפני הפרישה, התוצאות נודעו אחרי), שבה נתפס על קוקטייל שלם של משפרי-ביצועים, כולל המקרה הראשון (למיטב ידיעתי) של EPO שהתגלה בבדיקה של לוחם MMA (וגם HGH, דרך אגב).
משככי כאבים
טוב, האפקט המרכזי של משככי כאבים די ידוע ומוכר, והם אסורים לשימוש בזמן קרב (ואני לא יודע אם מותרים או לא בזמן אימונים לקראת קרב, אני מנחש שכן). לוחם שלוקח משככי כאבים יכול לסכן גם את עצמו וגם את היריב שלו בזמן הקרב, ובדרך-כלל לא רואים לוחמים נתפסים על אלו.
מקרה ידוע: כריס ליבן (Chris Leben) נתפס על משככי כאבים אחרי ההפסד הקשה שלו למארק מוניוז (Mark Munoz) ב-UFC 138. ליבן סבל במהלך חייו עד עכשיו משורה של בעיות עם סמים ואלכוהול. אחרי שנכשל בבדיקה הושעה לשנה, ומאז הספיק לפרוש מהספורט.
מריחואנה
מריחואנה אסורה לשימוש במסגרת הזמן של הקרב, אבל מותרת מחוץ לו. הצרה היא ששרידי מריחואנה נשארים במערכת של אדם במשך כמה שבועות גם לאחר השימוש, מה שאומר שלוחמים יכולים לעשן אותה מחוץ לזמן התחרות ואז להיתפס זמן התחרות עם מריחואנה בדגימות הדם/שתן שלהם. זה קרה ככל הנראה מספר פעמים, ואוהדים רבים רואים את העניין כמצער בגלל ההשלכות הכלכליות הקשות שנוחתות על לוחם במקרה כזה (איבוד של בונוסים שונים, השעיות מפעילות שגוררות אובדן משכורות וכו'), כשאין למעשה הוכחה שהוא בכלל עבר על החוקים.
מקרה מפורסם: ניק דיאז (Nick Diaz) נתפס פעמיים על מריחואנה אחרי קרבות שלו, בפעם הראשונה זה היה מעציב במיוחד: הוא ניצח את טקנורי גומי (Takanori Gomi) באירוע Pride 33 (Pride Fighting Championships, שהיה ידוע גם כ-"Pride" או "PRIDE", היה ארגון ה-MMA היפני הגדול בעולם, והיה הגדול ביותר של ה-UFC בשנות ה-2000 המוקדמות. בשנת 2007 נרכש על-ידי חברת האם של ה-UFC ונסגר) עם הכנעה נדירה מאוד: גוגופלטה (Gogoplata). ארגון פרייד נחשב כלא מחמיר (בלשון המעטה) בפיקוח על התוספים השונים שבהם הלוחמים שלו השתמשו, והרבה מהלוחמים הנ"ל נחשדים בדיעבד בניצול המדיניות המתירנית הזאת. לרוע מזלו של דיאז, Pride 33 נערך בלאס-וגאס, וה-NSAC דרשה בדיקות סמים. דיאז נתפס עם שרידי מריחואנה בבדיקות שלו והניצחון היקר נפסל והומר ל-No Contest.
קוקאין
החוקיות של קוקאין היא בערך כמו של מריחואנה, רק שלמיטב ידיעתי קוקאין מתפנה מהמערכת הרבה יותר מהר. לא שמעתי עדיין על לוחם שנפסל לו קרב בעקבות שימוש בקוקאין. אבל...
מקרה מפורסם: המאמר הזה נכתב קצת אחרי אירוע חדשותי מרעיש בו ג'ון ג'ונס (Jon Jones), אלוף ה-UFC במשקל חצי-כבד (Light Heavyweight) נתפס משתמש בקוקאין בבדיקה רנדומלית שנערכה כחודש לפני הניצחון שלו על דניאל קורמיה (Daniel Cormier) ב-UFC 183. בגלל שהבדיקה נעשתה מחוץ למסגרת הזמן של הקרב (ובגלל הסיבה הסמויה-אבל-ברורה-לכל ש-UFC 183 היה אמור להכניס ללאס וגאס הרבה כסף) ה-NSAC איפשרו לקרב להתקיים. תוצאות הבדיקה, שנודעו ל-UFC לפני הקרב, הגיעו לידי התקשורת רק אחריו. כשהתפרסמו התוצאות ג'ונס מיהר להיכנס למכון גמילה, אבל אני חושד שזה לא יותר מתעלול יחסי-ציבור. למה? יום אחד אחרי שהוא נכנס ג'ונס כבר יצא, עם הבטחה שהוא "ימשיך לחנך את עצמו על התהליך" או משהו בסגנון.
זו פחות או יותר תמונת מצב כללית של עולם הסמים ב-MMA. בשורה התחתונה, הבעיות עם שימוש בסמים לא צפויות להיפתר בקרוב. לאתלטים מקצוענים בכל תחום, ובפרט ב-MMA, יש תמריצים כבדים להשתמש במשפרי ביצועים: זה עובד, זה עוזר לנצח, וזה עוזר להרוויח עוד כסף. התפקיד של וועדות אתלטיקה הוא לא לתפוס את האנשים הרשעים שעשו את המעשה הנורא של שימוש במשפרי ביצועים. הרמאים הם לא פושעים וגם לא באמת אנשים רעים בהכרח (וזה במקרה הכי קיצוני בו הם היחידים שלקחו משפרי-ביצועים ולא רק היחידים שנתפסו), הם פשוט מגיבים למצב הקיים. התמריץ של ניצחונות, הערכה, תהילה אפשרית, וכמובן – כסף גורמים לספורטאים עם מוטיבציה לרצות את הניצחון בכל ליבם, ולפעמים הדרך לשם עוברת באמצעים שעוברים על התקנות והופכים את המשחק ללא הוגן. התפקיד של גופים מפקחים הוא להפוך את המשחק להוגן בחזרה, על-ידי שינוי שיווי המשקל בראש של הספורטאי: הגוף המפקח הופך את הכדאיות של השימוש במשפרי ביצועים לקטנה ככל שהוא מצליח להגדיל את הסיכוי שהמשתמשים יתפסו. ההמלצה שלי לכם, אוהדים מתחילים יקרים, היא לתמוך בפיקוח חזק על הספורט כדי לתפוס את הרמאים, ולזכור שאלו שנתפסים הם עדיין בני אדם. גם אם לאנס ארמסטרונג נפסל לכל החיים מתחרויות אופניים מקצועיות (פסילה שכנראה הגיעה לו), אני מקווה שאם הוא יאמר לכם שלום ברחוב, אתם תלחצו לו את היד.
Comments